ג'מאל, אחד הסוחרים הממולחים ברחוב הראשי ברמאללה, לא רגוע. "אני חייב לשאול שאלה", הוא אומר לבסוף. "מי זה יאיר לפיד הזה שכולם מדברים עליו אצלכם?". לאחר הסבר קצר על הכוכב החדש בשמי הפוליטיקה הישראלית ג'מאל שותק רגע ואז שואל: "אז רגע, לא הבנתי, הוא ימין או שמאל?". אני חושב שנייה ומשיב: "מרכז". הוא מגרד בראשו במבוכה: "אז מה זה בדיוק אומר שהוא מרכז? הוא בעדנו או נגדנו?".
ג'מאל הוא לא מייצג נאמן של תושבי רמאללה. תוצאות הבחירות לכנסת ה-19 בישראל ממש לא מעניינות את הפלסטינים בימים אלו, והדבר היחיד שמעסיק אותם הוא פרנסה. בחודשים האחרונים סובלת הרשות הפלסטינית ממצב כלכלי קשה והיא מתקשה לשלם משכורות לעובדי המגזר הציבורי ולאנשי כוחות הביטחון, ששיעורם בקרב התושבים גדול מאוד ומספרם בכל הרשות הוא כ-80 אלף איש. המשבר העמיק לאחר שמדינות ערב צמצמו את התרומות לרשות וישראל הקפיאה את העברת כספי המסים לרשות בתגובה להחלטת האו"ם להכיר ברשות כמדינה משקיפה. אין חודש שבו מקבלים עובדי המגזר הציבורי הפלסטינים את משכורתם בזמן. לעתים השכר מתאחר בחודש, לעתים בחודשיים. רק ביום רביעי הם קיבלו את משכורות חודש נובמבר והם עדיין מחכים לאלו של דצמבר. איתם מחכים בציפייה דרוכה לא רק בני המשפחה, אלא גם הסוחרים ברחוב, שמשוועים לקונים.
"כל עוד מאות אלפי עובדי המגזר הציבורי לא מקבלים את המשכורות שלהם אנחנו לא נרוויח", מסביר ח'אלד, בן 29, בעל חנות אקססוריז לנשים במרכז המסחרי נג'מה ברמאללה. את החנות הצבעונית הוא פתח לפני שנה, עם הקמתו של המרכז המסחרי. "השקעתי פה עשרות אלפי דולרים, אני משלם שכירות גבוהה ואני רוצה להרוויח כסף", הוא אומר. "לצערי, המצב הכלכלי קשה, ואילולא היה לי עסק אחר, הייתי בהפסדים. המשוואה פשוטה: אם עובדי המגזר הציבורי לא מקבלים כסף גם אנחנו לא עובדים. כולנו תלויים בכך".
שווארמה בעשרה שקלים, ג'ינס בחמישים
רמאללה היא עיר שמתפתחת ללא הרף. למתבונן מהצד נדמה היא נהנית מפריחה כלכלית אדירה, בעיקר בשל הבנייה המאסיבית לאורכה ולרוחבה. מול המרכז המסחרי נג'מה כבר בונים מרכז מסחרי חדש, המרכז המסחרי שיהאב שמו, ובו יהיו חנויות ומשרדים. אבל אם כולם מדברים על רמאללה הפורחת והצומחת, השיחות תושבי העיר משיבות אותנו במהרה לקרקע המציאות. רובם עדיין מרוצים מיו"ר הרשות אבו מאזן ומראש הממשלה סלאם פיאד, ועדיין מעדיפים את פתח על פני חמאס. עם זאת, בכל הנוגע לתהליך מדיני ולאפשרות של הסכם שלום שייחתם בעתיד, גם הם נעשו ציניים ואדישים. כמעט כמו שכניהם בישראל. המצב הכלכלי המידרדר מעניין אותם הרבה יותר.
השבוע, כולם ברמאללה חיכו בכיליון עיניים לרגע שבו יקבלו עובדי המגזר הציבורי את המשכורות ("יש שמועה שזה עניין של יומיים", אמרו בהתלהבות כמה מהסוחרים ברחובות). בשבועות האחרונים זעמם של העובדים התבטא בשורה של הפגנות, עצרות ותהלוכות. נרשמו גם עימותים עם כוחות הביטחון ואפילו השבתה של המגזר הציבורי ושל בתי הספר. בהנהגת הרשות הבטיחו שהמשכורות יועברו תוך ימים אחדים - והמשכורות של נובמבר אכן הועברו לבסוף - אך הם עדיין חוששים מאוד מהחודש הבא ומזה שיבוא אחריו.
"בחודשיים האחרונים נכנסים לכאן אנשים, עושים סיבוב ולא קונים", נאנח ח'אלד. "בעבר היו קונים הרבה מאד אבל עכשיו, כשאין משכורות, אנשים לא קונים דבר או לכל היותר קונים מוצר קטן בעשרה או עשרים שקלים". הלקוחות שמאפשרים לו ולחבריו הסוחרים להישאר עם הראש מעל המים הם ערביי ישראל, "שמגיעים בהמוניהם בשבתות וקונים במאות שקלים. כולנו מחכים בציפייה ליום שבת. זה הפך ליום חג שלנו".
סעיד, בן 18, הוא בנו של בעלי חנות הנעליים שנמצאת ממש ליד כיכר מנארה. על אף גילו הצעיר, הוא זה שעודד את אביו לקחת יוזמה ולהוריד מחירים. "עד לפני כמה חודשים מכרנו זוג נעליים ב-200-300 שקל. היום כל זוג בחנות נמכר במאה שקל וגם את זה לא רוצים. אבל עכשיו תסלח לי, נכנסה לקוחה".
סעיד ואביו הם לא הסוחרים היחידים שחותכים מחירים בניסיון למשוך קונים. המילה הפופולארית ביותר ברמאללה היום היא "תנזילאת" הנחות. מחוץ לכל חנות בעיר תלוי שלט גדול שמצהיר על שיעור ההנחה שהיא מעניקה. דוכן שווארמה מציע "מנת שווארמה ב-10 שקלים בלבד", ובין חנויות הנעליים ניטשת מלחמה של ממש: זוג במאה שקלים, זוג בשבעים או שני זוגות ב-130 שקל. זוג מכנסי ג'ינס יכול לעלות חמישים שקלים ובגדי ילדים נמכרים ב-10-30 שקלים. "כולם רוצים שאתן להם הנחה, אחרת הם מסרבים לקנות", אומר ח'אלד. "עד לפני שלושה חודשים מכרתי שעון ב-120 שקל. היום אני מוכר אותו ב-80. אני בקושי מרוויח עליו 15 שקל. לאנשים אין כסף בכיס".
אחמד חולם על ב.מ.וו
בצדו המערבי של כיכר השעון בלב רמאללה ניצבות שלוש באסטות, ששייכות לשלושה צעירים בני משפחה אחת. הם נולדו בחברון ובשנים האחרונות הם מתגוררים בשכירות בדירה קטנה בדרום רמאללה. בקיץ הם מוכרים גרביים דקים וכובעי בד, בחורף הם מוכרים גרביים עבים וכובעי צמר. העסקים, לדברי מוחמד, בן 16, "בסך הכול בסדר", אבל "יכול להיות הרבה יותר טוב".
למה אתה בבאסטה ולא בבית הספר?
"עזבתי. אני אוהב לעבוד".
בעוד מוחמד סוגר עסקה עם צעיר שרוכש כובע צמר ("הכובע עולה 20", "אפשר הנחה?", "טוב, תן לי 10", "סגרנו"), בן דודו, ג'ואד, מספר שאחיינו הוא "סוחר מצוין". בן דוד נוסף, אחמד, אומר שהפלסטינים מתוסכלים מהמצב הכלכלי הקשה, "אבל תפסיקו עם הקשקושים על אינתיפאדות והתפוצצויות". הוא עבד בישראל, היה לו טוב, עכשיו הוא מתגעגע. "אם תשמע על עבודה שם, תגיד לי?".
"אני מרוויח ביום טוב 200 שקל", ממשיך אחמד. "חלק מזה הולך לאוכל, לסיגריות, לתחבורה, לשכר דירה ולחשבונות. אני בקושי מרוויח, אבל לפחות אני מרוויח משהו. אני לא מבין איך עובדי המגזר הציבורי חיים בלי משכורת כבר מעל חודשיים. הם מחכים ומחכים ואין משכורת. ברגע שייכנסו להם המשכורות, אנחנו גם נתחיל להרוויח. הם יבואו לבזבז".
לפני שהוא מזנק על קונה פוטנציאלי אני שואל אותו מה החלום הגדול שלו. "לעשות הרבה כסף ולקנות ב.מ.וו M6", הוא צוחק. ומוחמד הצעיר? הוא משתהה לרגע קצר ומחייך במבוכה: "אני אעבוד כאן בבאסטה, מה אני יכול כבר להיות?".
מעבר לכביש ניבטת כיכר השעון, שמארחת בשנים האחרונות הרבה טקסים ועצרות, אולי יותר מדי. לפני שנה חגגו שם את כישלון הפנייה הפלסטינית לאו"ם ולפני כחודשיים חגגו את הצלחת הפנייה לאו"ם. טקס לציון יום הנכבה, עצרת הזדהות עם האסירים הפלסטינים, עצרת זיכרון למישהו, הפגנת תמיכה או מחאה האג'נדה עמוסה באירועים ציבוריים, אך ככל שהשנים עוברות והאדישות גוברת, מספר המשתתפים הולך ופוחת. לפני חודשיים, בגרסה הפלסטינית של כ"ט בנובמבר, רק כמה מאות אנשים הגיעו לחגוג בלב העיר.
השבוע הכיכר הייתה ריקה מדגלים, מכרזות ומתמונות ענק של אבו מאזן. ערפל סמיך ירד על העיר, ובעקבותיו גשם כבד - יום חג למוכרי המטריות, וזה אפילו לא יום שבת. בלי הסיסמאות והרמקולים, בלי הוד והדר, הייתה זאת רמאללה של השגרה, של חיי היומיום; של המתנה מורטת עצבים למשכורת של אנשים אחרים, של מוכרי הפלאפל ונהגי המוניות, של מוכרי נעליים וחלפני הכספים, של ג'מאל ושל ח'אלד, של ג'ואד ושל אחמד.
לפניות לכתב: nir_yah@walla.com