הסדרה "הבית הלבן" שהייתה פופולרית בשנות ה-90' של המאה הקודמת הואשמה לא אחת בהגזמה. הכל נראה דרמטי מדי בבית הלבן שעיצבה הוליווד והכל היה מתוח מדי. העשייה הפוליטית כולה נדחקה אל תוך ארבעים ומשהו דקות של טלוויזיה.
הימים האחרונים בוושינגטון הוכיחו שהמציאות לעתים עולה על כל עיבוד טלוויזיוני. מה לא היה שעון שמתקתק אל עבר אסון כלכלי, נשיא שמקצר את חופשתו בהוואי כדי להתייצב מול המצלמות ולהוכיח את הפוליטיקאים שמאכזבים את עמם, מנהיג רפובליקני שמנסה תרגיל של הרגע האחרון ובתהפוכה דרמטית נכשל דווקא עם חברי מפלגתו, והרבה הרבה עוזרים בבית הלבן ובקונגרס, שרצים מחדר לחדר, מעבירים מסרים מצד לצד ומשגרים הדלפות מכוונות לתקשורת.
עבור מי שעדיין עוקב אחר החדשות, למרות שבוע החגים שמשבית את אמריקה מדובר בדרמה סוחפת, מערבולת מטלטלת שנעה בין תקווה של הסדר לייאוש של משבר. אבל מתחת לפוליטיקה יש דיון אמיתי, שבאופן נאמן לדרמות הטלוויזיוניות, גם נושא עמו מסר עמוק יותר לצד ויכוח ערכי של ממש.
בסופו של יום, זהו רגע הכרעה בין שתי תפיסות עולם. הדמוקרטים, אם לפשט את עמדתם, מאמינים שהעשירים צריכים לתת יותר כדי שהחברה תהיה מקום טוב יותר. הרפובליקנים, שוב, תוך התעלמות מדקויות, רואים בעשירים את המנוע של החברה הם לא רק הדוגמה לכך שכולם יכולים להצליח, הם גם המכשיר שמקדם את אמריקה כולה בזכות הצלחתם. בפועל, הוויכוח הזה מ?תרגם לעימות סביב השאלה האם יועלו המסים לעשירים ביותר בחברה והאם יקוצצו שירותים חברתיים המסייעים לאמריקנים שעדיין נאבקים.
לכאורה, השאלה הייתה אמורה להיות מוכרעת בבחירות. זה גם ההיגיון שעמד בבסיס החקיקה שהיום מוכרת כ"מצוק הפיסקלי". המחוקקים דחו את ההחלטה בשאלה של מסים מול קיצוצי תקציב לתקופה שאחרי הבחירות, מתוך הנחה שהבוחר האמריקני יבהיר את דעתו בקלפי. אבל הבוחר השתפן. אמריקה שיגרה חזרה לבית הלבן את ברק אובמה, אבל גם הציבה לצדו את אותם הרפובליקנים שינהיגו את בית הנבחרים. זה אולי טוב לצורך שמירה על איזונים ובלמים, אבל מקשה על ניהול מדינה, בעיקר בעתות משבר.
מהרבה בחינות, הדרמה סביב המצוק הפיסקלי היא לא דבר רע לפוליטיקאים. לדמוקרטים ולנשיא אובמה זו הזדמנות טובה להוכיח שהם לא חנונים שמוותרים כל פעם שמישהו מתנגד להם (עיין ערך כל הרפורמות שאובמה לא עשה, מסגירת גוונטנאמו ועד שינוי חוקי ההגירה). עבור הרפובליקנים, המשבר מאפשר להם להראות שהם עדיין בתמונה, ושלמרות שהפסידו בקרב על הבית הלבן, הם לא הפכו לחסרי אונים.
מפלגה במשבר
כמו בדרמות הטלוויזיוניות, גם כאן ברור לצופה שבשנייה האחרונה הכל יסתדר. הנשיא יכופף קצת את הרפובליקנים שיאלצו לקבל את עקרון העלאת מסים (הסנאטור לינדזי גרהאם כבר אמר ביום ראשון שאובמה ניצח בעניין זה), הרפובליקנים ישיגו תקרת מס יותר גבוהה וקיצוצים רבים יותר, ואיכשהו העניין ייפתר. הדמוקרטים כבר הסכימו להעלות את רף ההכנסה ל-400,000$ במקום רבע מיליון ולוותר על מס ירושה, והרפובליקנים כבר הורידו את הדגל של התנגדות לכל מס באשר הוא.
אבל הסדר שכזה לא יהיה רגע של חג. חבילה מצומצמת, עשויה טלאים, שמקטינה אך במעט את החוב הלאומי האמריקני ואינה מבהירה אחת ולתמיד את סדר העדיפויות של אמריקה, תהיה רק פתרון זמני. לאיש, כפי שזה נראה, אין באמת את הכלים להוביל את מנהיגת הקפיטליזם העולמי דרך תקופה של מיתון והאטה. פשוט צריך לקרטע קדימה.
המנצחים והמפסידים יוכרזו השבוע אובמה, אם אכן יעביר עסקה, יצעד לעבר השבעתו לכהונה השנייה בסוף החודש קצת יותר מחוזק, קצת יותר מנהיגותי. סגנו, ג'ו ביידן, מי שהפך בארבע השנים האחרונות להפוגה הקומית של הבית הלבן, יקבל הרבה קרדיט על התיווך הפוליטי ויזכיר לציבור שמעל הכל הוא איש שמבין איך סוגרים עסקה. הרפובליקנים בסנאט גם כן יקבלו ציון לשבח, אם אכן יוכיחו שהם אלו שהצליחו לנקות את הבלגאן שהותירו מאחור חבריהם מבית הנבחרים.
והרפובליקני ג'ון ביינר, הוא היחיד שגורלו באמת תלוי על בלימה. כישלונו במשא ומתן מול הבית הלבן ובניסיונו להעביר הצעת חוק אלטרנטיבית גרמו לו לאבד הרבה נקודות. אם תיפול אמריקה מעבר למצוק, תמונתו תהפוך לסמל של כל מה שרע בפוליטיקה. וגם אם המשבר יגמר, ביינר עלול להפסיד את מנהיגות בית הנבחרים בגלל התנהלותו.
הקומיקאים עבדו בשבוע האחרון קשה כדי להבהיר עד כמה המצוק הפיסקלי משעמם אותם נחירות על השולחן, תפילות שהמשבר הזה יגמר כבר כי משעמם מדי לדבר עליו, כל אלה אפיינו את תכניות הלילה ברשתות הגדולות. והם כמובן צודקים. לאמריקני הממוצע לא אכפת מי צודק, מי מנצח בוויכוח או מי מרוויח נקודות. רובם, והסקרים משקפים זאת היטב, רוצים לראות את הכלכלה שלהם משתקמת עם איזון סביר בין מסים לבין קיצוצי תקציב. רובם אינם מאמינים שהחוכמה נמצאת רק בצד אחד של המפה הפוליטית. הם עייפים מהפוליטיקאים שלהם ולא מבינים מדוע הם לא מגיעים לפשרה שברורה כבר חודשים לכולם.
אבל רגע הנקמה של הציבור בנציגיו יגיע הלילה. כשברחבי אמריקה יושקו גביעי השמפניה לכבוד השנה החדשה, יאלצו הנשיא וסגנו, הסנאטורים, חברי בית הנבחרים וכל עוזריהם שמרכיבים את הגוף הזה שנקרא הפוליטיקה האמריקנית, לבלות את הרגע עם הפרצופים העגומים של יריביהם הפוליטיים ועם יין מבעבע בכוסות פלסטיק. אולי בפעם הבאה הם ילמדו להקשיב לבוחרים.