פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ח"כ עינת וילף לוואלה!: "אהוד ברק לא בגד בנו"

      יו"ר ועדת החינוך היוצאת רוצה להשמיע את קולם של המורים ולא מתפעלת מהזינוק של התלמידים הישראלים במדדים הבינלאומיים. ומצדה אתם יכולים להמשיך לצחוק על המפלגה שלה

      אם ח"כ עינת וילף הייתה שרת החינוך, היא הייתה מטפלת בראש ובראשונה במשמעת בבתי הספר. "היום ביקרתי בבית ספר שעושה מעל ומעבר להכיל תלמידים עם בעיות", היא מספרת בראיון מיוחד לוואלה! חדשות, "אבל על תלמיד אחד המורים אומרים: 'כלו כל הקיצין. הוא צריך מסגרת אחרת'. התלמיד הזה משליט טרור בבית הספר ולפעמים צריך רק תלמיד אחד כדי שבית הספר יפסיק לתפקד. אבל בית הספר חסר אונים: התהליכים הביורוקרטים, ועדות הערר, אם ההורים מתנגדים שהילד יעבור בית ספר מחזירים אותו לבית הספר הישן. צריך להיות ברור שאם בית הספר וההנהלה אומרים 'כלו כל הקיצין' מקבלים את זה ומוצאים לילד מסגרת אחרת. הכללים צריכים להיות ברורים".

      חברת הכנסת עינת וילף , דצמבר 2012 (טלי מאייר )
      "מספיק תלמיד אחד כדי שבית ספר יפסיק לתפקד". וילף (צילום: טלי מאייר)

      וילף מציעה פתרון אפשרי שדומה במהותו לעונשי הריתוק הקיימים בבתי הספר בארצות הברית: "בכל בית ספר הייתי מקפידה שתהיה כיתה שאליה אפשר לשלוח תלמיד שלא מאפשר לקיים לימודים ברגע נתון. כיתה שנמצאת תחת השגחה כדי שמורים יוכלו ללמד. יש בכיתה 34 ילדים שרוצים ללמוד וילד אחד לא מאפשר את זה, ולא מוציאים מהכיתה כי אין לאן להוציא, ואין מי שישגיח. זה הדבר הכי בסיסי: שהרוב המכריע של הילדים יוכלו לקבל את השיעור שמגיע להם. הייתי עושה את זה קודם כל ועושה רק את זה ומתפנה אחר כך לדברים אחרים".

      במה למורים

      בשנה האחרונה כיהנה וילף כיו"ר ועדת החינוך של הכנסת. היא הקפידה להזמין לישיבות הוועדה מורים כדי שיספרו על חוויות הלימוד שלהם ועל בעיות שבהן הם נתקלים, וכדי שישמיעו את דעתם בנושאים שונים הקשורים לחינוך. למי שיחליף אותה בתפקיד היא מציעה לנהוג כמוה. "מה שחשוב זה שהוועדה באמת תיתן במה למורים", היא אומרת. "מורים כבר הפכו חירשים לדיבורים על שליחות וחשיבות המקצוע, צריך לתת לזה ביטוי אמיתי. ועדת החינוך צריכה להיות הבמה שבה קולם של המורים יישמע, שזה יהיה הבית שלהם. אין שום דבר קטן מדי לוועדה. מורים לא קיבלו גיבוי להתמודדות עם בעיה קשה? תעלו את זה לוועדה. הרבה פעמים מורים ומנהלים מרגישים שהם לבד. תראו להם שהמערכת איתם".

      וילף, בת 42, נשואה ואם לילד, הושבעה כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ב-2010, לאחר פרישתו של ח"כ אופיר פינס. לאחר שנה ערקה מהעבודה עם מפלגתו החדשה של שר הביטחון אהוד ברק, "עצמאות" - מהלך שגרר ביקורת רבה במערכת הפוליטית. "בשנתיים האחרונות אמרו לי 'לכי למפלגה אחרת', ואני אמרתי 'אני מסתכלת ימינה ושמאלה ואין שום מקום שבו אני רוצה להיות'. אני יודעת שהמפלגה הזו זוכה להרבה לעג ובוז ואף אחד לא לוקח אותה ברצינות, אבל אני כן. היא כן משקפת את תפישות העולם שלי, היא משלבת את הצד היותר נצי-ביטחוני עם הצד הליברלי ברמת הפרט והחברה".

      אהוד ברק פותח את קמפיין הבחירות של מפלגת העצמאות, מאי 2012 (דרור עינב)
      "לא מרגישה שהוא בגד". וילף עם אהוד ברק ושכיב שאנן (צילום: רויטרס)

      תחושת חרטה? "מאוד קשה בפוליטיקה להתחרט", היא אומרת. "כי אתה מקבל החלטה, ואחרי שנה היא נראית מפגרת לגמרי, אחרי שנתיים היא נראית מבריקה ואחרי שלוש שנים היא שוב נראית אידיוטית. מבחן התוצאה הוא אפילו לא מבחן כי התוצאה נשפטת כל פעם בראייה אחרת ולכן אתה בסוף צריך לשאול שאלה אחת: האם עשיתי את מה שאני מאמינה בו? כי על זה קמים ונופלים. אני לא ראיתי שום דרך אחרת מלבד לפלג את המפלגה. הפילוג הציל את המפלגה עצמה. לנו הוא נתן שנתיים מאוד חשובות שבהן תרמנו תרומה חשובה לממשלה ולגבי העתיד אני עדיין מאמינה ברעיונות שעליהם התפלגנו. אני שמחה שמפלגת העבודה זכתה לחיים חדשים, אבל אני לא מזדהה איתה כפי שהיא היום. אני מודה שכרגע אין לי בית פוליטי".

      הרגשת נבגדת על ידי ברק כשהוא החליט לפרוש?

      "אני מודה שכמה חודשים לפני, ידעתי שהוא מתלבט. כאן היה כשל קונספציה מודיעינית שלי, כי אני אף פעם לא מאמינה לאף פוליטיקאי שאומר שהוא רוצה לפרוש, אז כשידעתי שהוא שוקל לפרוש פשוט לא לקחתי את זה ברצינות. אני לא רואה את זה כבגידה. הוא לקח החלטה שהייתה נכונה עבורו. הוא היה שר ביטחון פופולרי וזה לא היתרגם לתמיכה פוליטית. הוא בסוף הסיק מזה את המסקנות הנכונות מבחינתו. פוליטיקה זה עסק לילדים גדולים, אנשים מקבלים החלטות נכונות עבורם ולפעמים המשמעות זה שאתה ניזוק מזה אבל אי אפשר להסתכל על זה במונחים של בגידה. אני ממשיכה בדרכי והוא בדרכו".

      לאן הדרך שלך ממשיכה מכאן?

      "בטווח הארוך – פוליטיקה. לפעמים צוחקים על פוליטיקאים שהם נדבקים לכיסא כי אין להם אופציות בחוץ. לי אין אופציות בחוץ בראש. זה לא שאני לא יכולה למצוא שום דבר בחוץ אבל פשוט שום דבר אחר לא מעניין אותי מלבד הזירה הציבורית הפוליטית. בטווח הקצר, אני אמשיך עם נושאים שמעניינים אותי כמו חינוך, מדיניות חוץ ודיפלומטיה במסגרות אחרות. אפשר לעשות הרבה יותר ויש המון פלטפורמות גם התנדבותיות, גם חוץ-פרלמנטריות לפעולות בתחומי חינוך ומדיניות חוץ ומאבק בריכוזיות, כל הנושאים שחשובים לי. זה לא שאם אין לי את התפקיד אני הולכת הביתה. כשעבדתי במקינזי הייתה להם תפישה מאוד יפה. שם כל שנתיים אתה או מתקדם לתפקיד הבא או שאתה הולך הביתה. היא קצת אכזרית, אבל היא עובדת טוב. אומרים לך שם שכבר חצי שנה לפני שעוברות השנתיים ראוי שתתחיל להתנהג ברמה של התפקיד הבא שלך ואז יודעים שכדאי לקדם אותך. זה הוטמע בי מאוד חזק: תתנהג כמו מי שכבר נמצא שם גם אם אתה לא שם".

      הדשא של השכן לא ירוק יותר

      כשבאמתחתה כבר שני ספרים - האחד עוסק במאבק על דמותה של ישראל והשני בחינוך - השיקה השבוע וילף את ספרה השלישי "זו לא השיטה, טמבל", שעוסק דווקא בשיטת הממשל בישראל.

      התזה העיקרית שלך בו היא שלא צריך לשנות את שיטת הממשל בישראל

      "התחלתי להתעניין בנושא לפני כמה שנים כשעבדתי עם שמעון פרס כיועצת מדינית והתלוויתי אליו להרבה פגישות מדיניות. שמתי לב שבמהלך השיחות הוא היה מתלונן על שיטת הממשל הישראלית וכמה היא בלתי אפשרית, ואז בני שיחו היו מתלוננים על שיטות הממשל במדינה שלהם. זה הוביל אותי למחשבה: 'האם יש כאן תסמונת של הדשא של השכן ירוק יותר?'. עשיתי מחקר השוואתי ובדקתי שיטות ממשל מקרוב והגעתי למסקנה המרעישה שהדשא של השכן לא ירוק יותר, וכשבודקים אותו מקרוב הוא ירוק במידה שווה".

      אז יכול להיות שמשהו אצלנו דווקא עובד טוב?

      "אני אומרת שהשיטה שלנו אינה גרועה מכל שיטה אחרת. אני לא אומרת שהיא טובה, אבל להחליף אותה בשיטה אחרת זה בסך הכול להחליף בעיות שלנו בבעיות של אחרים, וכל מי שמוכר לנו כאילו יש איפשהו בעולם דשא ירוק יותר, מוכר אשליה מסוכנת. אני טוענת שלישראל יש בעיות עומק ועלינו להתייחס אליהן באופן ישיר, אין קיצורי דרך. כל עוד נמשיך לבזבז משאבים כלכליים ומנהיגותיים על שינוי שיטת הממשל, אנחנו לא נפנה את המשאבים האלה לבעיות האמיתיות: רפורמות במגזר הציבורי, יחסי רוב ומיעוט בישראל ועוד".

      אובססיית מדידות

      שלא כמו בשיטת בממשל, במערכת החינוך וילף סבורה שיש הרבה מה לשפר. "אנחנו צריכים להתמודד עם מערכת החינוך בשתי רמות: מבנית ותפישתית. ברמה המבנית – אין ספק שאחד הדברים הכי חמורים שיש בישראל זה היצור הביזארי הזה שנקרא 'המוכר שאינו רשמי' והוא אוכל כל חלקה טובה. המקום שלו זה החינוך החרדי, כלומר ברגע שאין חינוך ממלכתי חרדי ומאפשרים להם לקיים חינוך ממיין ואוטונומי במימון המדינה אי אפשר למנוע את זה מהורים חילוניים ואז מתחילים תהליכים של הפרטה במערכת החינוך. צריך להגיע למצב שיש במדינת ישראל רק חינוך ציבורי ואם אדם מחליט שהזרם הציבורי החרדי לא מתאים לו, אז לעשות פרטי לגמרי, בלי גרוש מהמדינה.

      "ברמה התפישתית, המערכת צריכה לעבור שינוי יסודי שמתייחס למורים בתור המשאב החשוב ביותר במערכת וזה לאורכה ולרוחבה של המערכת בכל עשייה. כלומר במקום להתייחס למורים בתור פועלי ייצור, המערכת צריכה להתייחס למורים בתור המשאב החשוב ביותר שלה. זה לאורך כל הדרך: החל מהכשרת המורים, שחייבת להיות בדרך של מורים מכשירים מורים וככה אתה נותן ערך לידע של המורים ולניסיון שלהם. חומרי לימוד – הם צריכים להיכתב על ידי מורים ובזמן אמיתי, לא פעם בחמש שנים לכנס ועדה שכותבת ספר. מורים כל הזמן כותבים, בונים מערכי שיעור ומעלים לרשת".

      וילף תוקפת את ההצעה לתגמל את המורים באופן דיפרנציאלי, כלומר לפי הציונים שמקבלים תלמידיהם. "תגמול דיפרנציאלי זה אסון", היא אומרת. "יש לנו נטייה מופלאה לייבא לארץ רפורמות שכבר נכשלו. אפשר לתת למורים תגמול דיפרנציאלי אבל אף פעם לא על תוצאות, תמיד על עשייה. על הכשרת מורים, על העברת ידע, על יצירת חומרי לימוד אטרקטיביים ואז אתה באמת מעביר את המסר שהתגמול נותן כבוד לידע והניסיון שהמורה צבר".

      ואם בציונים עסקינן, הרי שהנושא החינוכי הבוער שעמד על הפרק בשבועות האחרונים הוא תוצאות המבחנים הבינלאומיים שהציבו את תלמידי כיתות ח' בישראל במקום השביעי בעולם במתמטיקה ובמקומות גבוהים גם במקצועות המדעים ואוריינות הקריאה לכיתות ד'.

      וילף לא מתייחסת לתוצאות הספציפיות: "כשהיו תוצאות גרועות לא יצאתי נגד שר החינוך אמרתי לו: 'אתה לא תשמע אותי מדברת נגדך כשיש תוצאות גרועות ולא תשמע אותי בעדך כשיש תוצאות טובות'. כל הנושא של המדידה ומה שאני תופשת כאובססיית המדידה, הוא מאוד בעייתי לחינוך ואני תופסת מרחק משם. המחשבה שלנו שהמדידות האלה אומרות משהו עמוק על מערכות החינוך שלנו הוא מנותק ונלחמתי נגד זה בוועדה בצורות שונות. אני חושבת שחשוב לבחון ולמדוד, אבל לא להיכנס לאובססיה, זה לא חזות הכול. כשזה רע זה לא אומר שזה רע כשזה טוב זה לא אומר שזה טוב. זה הופך את המדידה ליעד במקום לאמצעי.

      "במקום שאנשים יגידו: 'נעשה חינוך טוב ונקווה שבדרך ייצאו תוצאות טובות' קורה ההיפך. האם ציונים זה חינוך? מה שקורה זה שמה שלא נמדד לא קיים. ברגע שאתה מודד משהו, מערכות ביורוקרטיות מתכנסות למה שאתה מודד בכל דרך שהיא - ראויה או לא. אומרים להם להביא תוצאה והם מביאים אותה".

      לקריאה נוספת:
      שיעורי עזר ומרכז העצמה: המורים שלוקחים יוזמה
      גידול במספר התלמידים במגמות הטכנולוגיות
      זינוק במתמטיקה: תלמידי ישראל במקום השביעי בעולם

      לפניות לכתבת מיכל רשף: michalresh1@walla.com