תיק ליברמן: וינשטיין ולדור חלו?קים - וצודקים

בעוד שפרקליט המדינה רואה את סך הראיות כסיפור כללי, היועץ המשפטי בוחן כל ראיה בנפרד. פרופ' סוזי נבות סבורה, שהימשכות החקירה, פגעה בסופו של דבר בפרקליטות. פרשנות

פרופ' סוזי נבות

"לא הונחה תשתית ראייתית מספקת, ולא מתקיים סיכוי סביר להרשעה" - זהו המסר העיקרי של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בכל הנוגע לתיק "חברות הקש" של שר החוץ, אביגדור ליברמן. קביעה זו הובילה את וינשטיין למסקנה, לפיה יש לסגור את התיק המרכזי נגד ליברמן מחוסר ראיות מספיקות, ולהחליט היום (חמישי) על הגשת כתב אישום נגדו בגין מרמה והפרת אמונים בפרשת השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה. ההחלטה המנומקת, המחזיקה 95 עמודים, מונה בעיקר את חולשת הראיות הקיימות בתיק. מי שמחפש עננה מעל ראשו של שר החוץ, ימצא תהיות, תמיהות והרבה "טביעות אצבע". אך אין בדו"ח קביעות נורמטיביות מתחום האתיקה הציבורית.

לקריאת המסמך המלא של החלטת היועץ המשפטי

(תוכן מקודם)

הטיפ השבועי: לבחור את חדר השינה המושלם עבורכם

בשיתוף שמרת הזורע
לכתבה המלאה
פורט את הראיות, מפריד את האירועים ובוחן אותם אחד לאחד. וינשטיין (צילום: איל יצהר)

רק משפט אחד כתב ויינשטיין על כך: "סגירת תיק פלילי מחוסר ראיות מספיקות, אינה מהווה 'תעודת הכשר' ציבורית ואין בה כדי למחוק כליל רישומן של שאלות ותמיהות לא מבוטלות....". מסתבר שנותרו לא מעט שאלות ותהיות. אך תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא לקבוע האם יש בסיס לשייך את המקרה לתחום ה"שחור" של המשפט הפלילי. את העיסוק בתחום ה"אפור", באתיקה השלטונית, משאיר ויינשטיין לציבור באומרו: "ביחס לתחומים אחרים, יקרא הציבור וישפוט".

שאלה אחת לא קיבלה מענה ברור במסגרת הדו"ח, וזו אולי השאלה המעניינת מכל: כיצד מוסבר הפער שבין החלטת וינשטיין מאפריל 2011, על פיה יש די ראיות להעמיד לדין את ליברמן - בכפוף לשימוע - לבין ההחלטה הסופית היום? האם הקשיים בהשגת הראיות ובהבאת העדים מחו"ל לא היו ידועים אז? מה נאמר בשימוע שלא היה יודע לפני כן? האמירה לפיה השימוע הצליח "לחדד" את הקשיים ואת טענות ההגנה בתיק, איננה בהכרח משכנעת. הקשיים בתיק היו ידועים כבר ערב ההחלטה להעמידו לדין.

לא יתפטר לפי שעה. ליברמן בכנס פעילים בתל אביב, הערב (צילום: יותם רונן)

מסתבר שהפרקליטות חצויה בין אלה שתמכו בהגשתו של כתב אישום – ובראשם פרקליט המדינה משה לדור - לבין המתנגדים, ובראשם היועץ וינשטיין. בהגינותו הציג וינשטיין בדו"ח עצמו את עיקרי עמדתו של פרקליט המדינה שסבר כי יש מקום להגשתו של כתב האישום. על מה המחלוקת בין היועץ המשפטי לבין פרקליט המדינה לדור? שהרי שני האישים ניתחו ופירשו את אותו חומר ראייתי ממש. נדמה שכל אחד מהם הרכיב מחומר הראיות "פאזל" שונה לחלוטין.

לדור מצייר תמונה כללית סבוכה של אירועים והתרחשויות, שיש לראותם כמכלול אחד. גם אם לא כל הראיות חד-משמעיות, גם אם ניתן להסיק ולהבין באופן נסיבתי, המסקנה היחידה המתקבלת ממסכת זו היא כי ידו של ליברמן מכוונת את החברות השונות. לשיטתו של לדור, כל החברות הן חלק מקבוצה אחת, מ"מארג אחד" מגובש, באורח מלא או חלקי. גם אם תמונת חלקו של ליברמן אינה שלמה, קיים סיכוי סביר להרשעה. התמונה בכללותה לרבות טביעות האצבע של ליברמן, כל אלא אינם מתיישבים עם סיפור חלופי אחר.

צייר תמונה כללית וסבוכה בתיק. לדור (צילום: יותם רונן)

וינשטיין, לעומתו, פורט את הראיות, מפריד את האירועים ובוחן אותם אחד לאחד. היועץ מחפש ראיות ברורות וחד-משמעיות, במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי לגבי כל החלקים המרכיבים את הפאזל. לגבי כל חברה וחברה, דורש וינשטיין ראיות. יש אמנם טביעות אצבע של ליברמן - אך אי אפשר להוכיח "זיקה אסורה" – כותב היועץ.

וינשטיין אומר בבירור שלא תחושת הבטן העולה ממכלול הראיות היא הקובעת, אלא השאלה האם ניתן יהיה להוכיח אשמה פלילית בבית המשפט. במקום שקיים הסבר אחר לחשד שיכול להיות הסבר סביר, הרי שחלק זה כאילו "נשלף" מן הפאזל. ובסופו של יום - נותרו יותר מדי ספקות ולא מתקיים בתיק כולו סיכוי סביר להרשעה (למעט בפרשת מינוי השגריר).

שתי העמדות הן לגיטימיות. שתיהן בוחנות בצורה סבירה מסכת ראיות נתונה. אלא שלא די בסיכום העמדות או באמירה כי "אין ראיות מספיקות", כדי לסכם פרשה זו. לא ניתן להתעלם מכל מה שליווה את הפרשה "מבחוץ". ממאפייניה, מההתנהלות במסגרתה וממה שפרשה זו מלמדת על מקבלי ההחלטות: לא ניתן להתעלם מרוחו המרחפת של תיק אולמרט, שאולי השפיעה אף היא על ההחלטה לסגור את התיק. וינשטיין כותב במפורש כי בחוות הדעת העדכניות נידונו ההשלכות של פסק דין אולמרט. אולי פסק הדין הזה, התלוי ועומד לערעור בפני בית המשפט העליון, יש בו כדי לרפות את ידיה של פרקליטות המדינה בכל הנוגע להעמדה לדין של אישי ציבור בכירים.

"פגיעה אנושה בפרקליטות"

לא ניתן להתעלם מחלוף הזמן, נושא שזכה אף הוא להתייחסות אפולוגטית בדו"ח. היועץ כותב ש"יש הסברים סבירים להתמשכות זו, על אף שבמבחן התוצאה – התוצאה רחוקה מלהיות רצויה". על כך מצר וינשטיין. לא בטוח שדי בהבעת צער על הזמן שעבר. התיק מגלה סחבת בלתי נתפסת ולא מוסברת. עינוי דין לנאשם, לפרקליטות, לשלטון החוק ולציבור כולו.

לא נאמר דבר וחצי דבר בדו"ח על הצורך בבדק בית, על הצורך בתיקון הכשלים, על חקירת הליקויים, על כך שצדק מאוחר הוא צדק נכה, על אחריות הפרקליטות כלפי הציבור. על כך שמשהו כאן לא בסדר, מאוד לא בסדר. שהרי ברור לכל כי ככל שהזמן עובר, העדים נעלמים, לעתים אף מתים והראיות מיטשטשות. ככלל, ענישה לאחר שנים אין בה תועלת, אין בה הרתעה והיא בבחינת זילות של הדין הפלילי. שום הסבר לא משכנע מדוע התקבלה ההחלטה בתיק לאחר שנים כה רבות. גם בהקשר זה, נותרו תמיהות ותהיות.

לא ניתן להתעלם מהפגיעה האנושה של תיק ליברמן בפרקליטות וביועץ. דווקא הערתו של היועץ לפיה התמונה המצטיירת היא של חשש "מוטעה" כי הפרקליטות אינה חדורת רוח קרב במלחמתה בשחיתות, היא שמלמדת יותר מכל, כי החשש אינו בהכרח מוטעה. הסחבת, ההתנהלות ומשך הזמן הבלתי נתפס, הם שצריכים להדיר שינה מעיני היועץ. בסופו של יום אין לפרקליטות נכס יקר יותר מאשר אמון הציבור בה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully