לאחר יותר מעשור של תככים, קנוניות בינלאומיות והליכים משפטיים, לאחרונה הגיעה לסיומה אחת מפרשות המודיעין הסבוכות ביותר, שסייעה למערב ולישראל להבין את עומק תכניות הגרעין של לוב ואירן; זוהי פרשת "משפחת טינר השווייצרית". פרידריך טינר ושני בניו, אורס ומרקו, היו בעליה של חברה הנדסית משווייץ שסיפקה ציוד, חומרים וידע לתכנית הגרעין שרקח שליט לוב לשעבר, מועמר קדאפי. המשלוחים הועברו לקדאפי מסוף שנות ה-90' ועד 2004, באמצעות מה שזכה לכינוי "רשת ההברחות" או "השוק השחור" של ד"ר עבדול קאדר חאן, מי שנחשב ל"אבי פצצת הגרעין של פקיסטן".
לאחר שבשנות ה-70' וה-80' סייע למולדתו לייצר נשק גרעיני, חאן פרש והחל לעשות לביתו. הוא הציע את הידע שלו, בעיקר בתחום ייצור סרכזות להעשרת אורניום, למדינות שונות, בעיקר במזרח התיכון. בשנות ה-90' וגם בראשית המאה ה-21 הוא סייר בסוריה, ערב הסעודית, מצרים, אלג'יר, אירן, לוב וצפון קוריאה והציע את מרכולתו. שלוש האחרונות נענו בשמחה להצעתו. למחלקת הנשק הבלתי קונבנציונאלי (נב"ק) במוסד הגיע בעבר מידע על מסעותיו של חאן, אך הדבר לא זכה לתשומת הלב הראויה. לימים הודה באוזניי מי שהיה אז ראש המוסד, שבתי שביט, כי זו הייתה טעות קשה. "הוא עלה על הרדאר שלנו, אך לא ייחסנו לכך את החשיבות הדרושה. היינו צריכים לחסלו, ואז המציאות הייתה אחרת", הוא הדגיש.
הרשת של חאן נפרשה על כעשר מדינות, והועסקו בה 50 בני אדם, עליהם נמנו בני משפחת טינר. כדי להסוות את פעולתם הם הציגו מצג כוזב לרשויות שווייץ, לפיו הציוד והטכנולוגיה שלהם נמכרו למלזיה, לטורקיה ולאיחוד האמירויות הערביות. זאת בשעה שידעו היטב כי המשלוחים לאנשיו ולחברות הקש של חאן יגיעו ללוב ויאפשרו לה לפתח נשק גרעיני. התמורה הייתה 20 מיליון דולרים, שאותם הפקידו בחשבונות בנק סודיים מחוץ למולדתם.
ב-2003 "עלו" על בני המשפחה רשויות המודיעין ואכיפת החוק בשווייץ ופתחו נגדם בחקירה. הם נעצרו, ולהפתעת החוקרים סיפרו כי זה כמה שנים שהם פועלים בשירות הסי-אי-איי, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית. בדיעבד התברר כי האמת מורכבת יותר; בני משפחת טינר פעלו מתוך תאוות בצע. הם מכרו במשך שנים ידע וטכנולוגיה לרשת של ד"ר חאן ובאמצעותה ללוב, בעבור חופן של עשרות מיליוני פרנקים שוויצריים. בשלב מסוים, כנראה בסוף שנות ה-90' או ראשית המאה ה-21, גילה הסי-אי-איי את מעורבותם ברשת חאן, יצר עמם מגע ושכנעם לשמש כסוכניו. האב ושני בניו הסכימו, אך לא בלי תמורה. הם חתמו ביוני 2003 על חוזה בסך מיליון דולרים עם חברה בשם "טכנולוגיות נהר גדול ושחור" - חברת קש שהקים הסי-אי-איי. על פי החוזה הפיקטיבי, הם מכרו לכאורה ציוד לחברה, אך בפועל, התשלומים שקיבלו היו בעבור המידע שמסרו על רשת חאן ועל תכנית הגרעין של קדאפי. במלים אחרות, בני משפחת טינר הפכו לסוכנים כפולים: הם מסרו למפעיליהם האמריקאים מידע רב ערך שכלל 900 אלף תיקים שאוחסנו בעשרות מחשבים וכוננים שכללו הסברים מפורטים כיצד להרכיב סרכזות, כיצד להעשיר אורניום וכיצד להרכיב את הפצצה.
בעזרת המידע שהתקבל מהם הצליחו הסי-אי-איי ושירות הביון הבריטי, ה-MI6, להבין כי קדאפי התקדם מאוד בתכנית הגרעין שלו. הוא הקים שני אתרים מוסווים להעשרת אורניום - האחד הוסתר בבית ספר והשני בחוות תרנגולות. בעקבות החשיפה הפעילו ממשלות ארצות הברית ובריטניה לחץ כבד על מועמר קדאפי. שליט לוב, שחשש כי אם לא ייענה לדרישות להתפרק מתכניותיו לפתח לא רק נשק גרעיני אלא גם כימי וביולוגי, הוא עלול להיות קורבן לפלישה אמריקאית כמו סדאם חוסיין - החליט לשתף פעולה. אנשיו ניהלו מגעים סודיים עם הסי-אי-איי וה-MI6, שהבשילו לכדי הסכם מקיף ומפתיע. לוב הסכימה לשתף פעולה, להתפרק מכל תכניותיה לפתח כלי נשק להשמדה המונית ולשלם עשרה מיליארד דולרים כפיצויים למשפחות הקורבנות של מטוס חברת "פאן אם", שסוכניו של קדאפי הטמינו בו פצצה וגרמו להתרסקותו מעל סקוטלנד ולמותם של 269 בני אדם. בתמורה הסכימו ארצות הברית ובריטניה "למחול" לקדאפי על תמיכתו בארגוני טרור, להסיר מעליו את הסנקציות הכלכליות ולפתח עם לוב קשרים דיפלומטיים ומסחריים. שיתוף הפעולה ושיפור הקשרים עם המערב לא עזרו לקדאפי כעבור שש שנים, כשבני עמו מרדו בו ונעזרו בכוחות ברית נאט"ו, ובראשה צרפת, כדי להדיחו מן השלטון ולחסלו ללא משפט.
שיתוף הפעולה של קדאפי עם הביון האמריקאי והבריטי אפשר להבין עד כמה הרחיקה לכת אירן בתכנית הגרעין שלה. בעקבות כל זאת לחצו ארצות הברית ובריטניה על ממשלתו של הגנרל ונשיא פקיסטן פרבז מושראף לעצור את ד"ר חאן. מושראף ושירות הביון הפקיסטני עשו זאת כמי שכפאם שד. ככלות הכל, ד"ר חאן נחשב לגיבור לאומי - ולא פחות חשוב מכך, בצמרת הפקיסטנית התעורר חשש שהוא יחשוף כי כנראה לא פעל לבדו, אלא בידיעת בכירים בממסד הפוליטי והביטחוני של ארצו. הפשרה הושגה, חאן הושם במעצר בית ומסר את גרסתו לחוקרים בני ארצו. את תעתיקי תשאולו העבירו הפקיסטניים לסי-אי-איי, ל-MI6 ולסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).
התשאול של ד"ר חאן הוביל את סבא"א ואת קהילות הביון במערב להעמיק ולחקור את תכנית הגרעין של אירן - חקירות שנמשכות עד עצם היום הזה - במטרה להבין האם אירן, ששולטת כבר בכל תהליכי הייצור, ויש לה גם ככל הנראה יכולת להרכיב נשק גרעיני, אכן תעשה זאת. לשרשרת האירועים הזו היתה תוצאת לוואי חשובה ונוספת, שהשליכה על ישראל. קהילת הביון של ישראל הופתעה הפתעה משולשת: היא לא ידעה על רשת ההברחות של ד"ר ופעולותיה ברחבי העולם; היא לא ידעה עד כמה התקדם קדאפי בפיתוח תכנית הגרעין שלו; והיא לא שותפה בסוד ההסכם בין הסי-אי-איי וה-MI6 ללוב, שגרם לה להתפרק מכל התכניות להשמדה המונית.
הפשיטה של המוסד, וההבנה כי סוריה מתכוונת להעשיר אורניום
מעבר לעלבון הצורב שחשו במוסד על שעמיתיהם הבריטים והאמריקאים לא יידעו אותו על מהלך כל כך דרמטי שנוגע למדינה במזרח התיכון, החלו חילופי האשמות עם אמ"ן. במוסד האשימו את אמ"ן, כי בשל קיצוצים בתקציב הזניח את הכיסוי המודיעיני של נושא הנשק הבלתי קונבנציונלי (נב"ק) בכלל, וזה של לוב בפרט. באמ"ן הצטדקו וטענו כי הדבר נעשה בשל אילוצי תקציב, אך בכל מקרה גם המוסד נשא באחריות לכישלון משום שהקשר לשירותי ביון עמיתים הוא בסמכותו, והוא אמור היה לדעת מה עשו הסי-אי-איי וה-MI6 מול משטרו של קדאפי.
הלקח שהופק במוסד מהכישלון הלובי היה לבדוק "מה עוד אפשר לדעת, שאנו לא יודעים כעת, על הנב"ק במזרח התיכון ועל מסעות ד"ר חאן". כך החלו במוסד ובאמ"ן לבדוק פיסות מידע מן העבר שתויקו ואוחסנו, בתקווה שאולי "פספסו" משהו. לאחר בדיקה ומיון של חומרים אלה, הגיעו באגף המחקר במוסד למסקנה כי יש להתרכז בסוריה. ריכוז המאמץ המודיעיני מול סוריה הוביל לאחר כשלוש שנים להערכה, שנסמכה גם על מידע מודיעיני חדש שנאסף, כי גם סוריה מפתחת תכנית סודית לייצור נשק גרעיני. בתחילה העריכו במוסד ובאמ"ן כי הסורים עלו, כמו אירן וכמו לוב, על נתיב האורניום - כלומר שהם בונים מתקן להעשרת אורניום. עם זאת, באביב 2007 ההערכה השתנתה. לפי פרסומים זרים, יחידה מבצעית של המוסד פרצה לדירתו בווינה של יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה, ד"ר איברהים עותמן, בעת שהגיע לדיון תקופתי במטה סבא"א. בדירה נמצא מחשבו, ובו היה מידע בעל ערך רב, שכלל תמונות שצולמו מתוככי המבנה הסודי וכן תמונות שלו ושל חבריו המדענים הסורים עם מדענים צפון קוריאנים. כל זה הוביל למסקנה הסופית כי המבנה שהקימה סוריה ליד נהר הפרת בצפון-מזרח המדינה אינו מתקן להעשרת אורניום, אלא כור גרעיני להפקת פלוטוניום בדיוק כמו זה שיש לצפון קוריאה. חמישה חודשים לאחר מכן, כפי שכבר ידוע ופורסם, הפציץ חיל האוויר את הכור והרס אותו.
באשר לבני משפחת טינר, הסי-אי-איי עשה כל שביכולתו כדי לגונן עליהם; ממשלת ארצות הברית הפעלה לחץ כבד על ממשלת שווייץ שלא להעמידם לדין ולא לפתוח בהליכים נגד סוכני סי-אי-איי שפעלו בחשאי על אדמת שווייץ ובכך הפרו את ריבונותה. ממשלת שווייץ נכנעה ללחצים והייתה מוכנה לקבל את דרישות הממשל האמריקאי ולהשתיק את הפרשה, אך דעת הקהל בשווייץ שכללה חברי פרלמנט ואת כלי התקשורת דרשה להקים ועדות חקירה ולבדוק את הנושא. התוצאה הייתה העמדתם לדין של האב ושני בניו, אולם ההאשמות נגד המפעילים מהסי-אי-איי בוטלו.
לפני כמה שבועות הסכימו בני משפחת טינר לעסקת טיעון, והודו בהאשמה של הפרת חוקי היצוא הצבאי של שווייץ. בתמורה סוכם כי יושת עליהם קנס כספי ועונשי מאסר מופחתים לעומת חומרת העבירות, בגובה עד ארבע שנים עונשים שהם ריצו, למעשה, במהלך תקופת מעצרם וחקירתם. הנהנית העיקרית מהפרשה היא ארצות הברית, שהצליחה לגונן ולו חלקית על בני המשפחה ועל המפעילים, ומנעה דיון משפטי שחששה ממנו ואשר היה חושף מידע רב ערך על שיטות פעולה של הסי-אי-איי ועל רשת ההברחות של חאן.