דו"חות הרישום של שעות העבודה של קרן שטלריד, שהומתה על ידי אביה הרופא שנטל את חייו לאחר מכן ביום שישי האחרון נותרו במעטפה השקופה שבתאה במנהל החינוך של עיריית אשדוד, הרשום בהם - כמו שעון לכאבי מחלתה ולייסוריה. שטלריד הועסקה כאחראית מעורבות חברתית בבתי הספר באשדוד. "היא מילאה את תפקידה עם הרבה מאוד מאישיותה, מעיקשותה ומשלוותה", סיפרו חבריה לעבודה. יותר מכל, היה לה קשר מיוחד לנטע לב, שמנהל את פורטל החינוך העירוני. "כשהיא הגיעה לעירייה, לא היה יחס בכלל למעורבות חברתית. קרן הביאה לכך שכל תלמיד יבצע מחויבות אישית", הוא סיפר בכאב. "היא קידמה את הנושא בצורה מדהימה. הפעילה תכניות מעורבות חברתית ותרומה לקהילה, הקימה פרלמנט של ילדים שמביא הצעות החלטה למועצה שבה שותף גם ראש העיר. היא עשתה המון וקידמה המון".
אחד המיזמים שהפעילה שטלריד זכה לשם "ליצנים ללא גבולות". "מדובר במיזם שבו בני נוער פועלים כשחקנים מתנדבים בכל מיני אירועים כמו פסטיבלים, אבל גם בבתי חולים ובמקומות שבהם יש ילדים שצריך לגרום להם לחייך", סיפר ג'רום הרוש, איש החברה העירונית לקידום התרבות באשדוד ומנהל תיאטרון "ברמוזה", שהנחה את הנערים ועבד בצמוד לשטרליד. "הנערים נותנים בהופעתם צבע לאירועים אליהם הם מגיעים. קרן דחפה חזק שהמיזם ייצא לדרך ויפעל". ממיזם שהחל מאפס, הפכו ליצני קרקס הרחוב מאשדוד לגוף פעיל, שבו מתנדבים בקביעות 50 עד 60 נערים מכיתות י'-י"ב. "היא רצתה חיים, והמיזם בעצם הראה את זה", סיפר הרוש דקות ספורות לאחר שקיבל את ההודעה על מות ידידתו, כשהוא המום עדיין מהבשורה הקשה.
בעיריית אשדוד העידו השבוע כי מחלתה של קרן לא הפריעה לה לתפקד. אחת העובדות סיפרה כי גם כשנעדרה מעבודתה מסיבות הקשורות במחלתה, היא ביצעה את שליחותה במסירות בדרך של התכתבות אינטרנטית ובשיחות טלפון. "היא דאגה שהכל ייעשה", סיפרו חברותיה, "לא הזניחה שום דבר". שרי ציוני, רכזת מעורבות חברתית בבית הספר מקיף ט' בעיר, עבדה מול קרן כשנה וחצי. לדבריה, בזמן זה גילתה את האדם שבה ואת המקצועיות שעליה לא התפשרה. "בנינו ביחד תכנית מעורבות חברתית לכיתות הגבוהות", סיפרה ציוני ופירטה: "הפעלנו למשל מועצה ירוקה ופעילות רחבה רבה ומגוונת. היא הייתה אדם אנושי, טובה ומסורה. לא דיברה רעות על אף אחד. אני חושבת, שהיא התאימה מאוד לתפקיד שמילאה". רויטל אדרלין, ששימשה לפני שנה כיו"ר מועצת הנוער העירונית: "עבדנו מול קרן בתכניות התנדבות. היא שימשה מעין מקשרת בין עולם הנוער לעולם המבוגרים. היא תמכה בנו וסייעה לנו לקדם כל מיני דברים שרצינו. הצלחנו להוציא לפועל מיזמים רבים".
"אהבה את החיים ואת האפשרות לתרום"
שטלריד לא הסתירה את דבר מחלתה משותפיה לעבודה. "מי שהכיר את קרן, לא יכול היה להתעלם מכך שהיא סובלת", סיפרה ציוני. "היא שיתפה את הקרובים לה במה שעובר עליה, בדרך שלה. ניסיתי לדבר על לבה, שתלך הביתה כשהיא כבר ממוטטת מהכאבים, אבל היא לא הסכימה לעזוב מבלי לסיים את מה שהייתה צריכה לעשות".
"לקרן היה ברור שזה התפקיד הראשון אך לא האחרון בתחום הזה", מחייך בעצב נטע לב, כשהוא נזכר בפעילותם המשותפת. "כשפרויקטים שביצעה יצאו לפועל, זה נתן לה סיפוק עצום, והיא שאפה ליותר, להתקדם למקומות אחרים שבהם תוכל לתרום". חבריה של קרן סיפרו כי במשך כל שעות היום היא דאגה להם ולרכזי הפעילות איתם עבדה, שיבצעו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. "זה נעשה ברוגע", נזכר לב, "ממקום שבו היא רצתה שהם יצליחו, שיהיו שותפים לקידום. היא אהבה את החיים ואת האפשרות שלה לתרום".
"קרן שיתפה אותי במה שעבר עליה", מעיד גם הרוש. "הייתי ליצן רפואי במחלקות אונקולוגיות וראיתי את הסבל של החולים. אי אפשר היה להתעלם ממה שעובר עליה. אבל לא חשבתי שככה זה יסתיים". לאחרונה הבינו חבריה לעבודה שקרן לא תישאר עמם עוד הרבה זמן. הם שמעו ממנה על הטיפולים שעברה, ועל כך שתוצאותיהם לא היו טובות כפי שקיוותה. למרות זאת היא השכילה להפגין שלווה ולנסוך תחושה שהכל בסדר. לב, כידיד הקרוב אליה ביותר, דאג לה כאילו היה אחד מבני משפחתה. "היא שיתפה אותי במה שעבר עליה כמו את שאר בני המשפחה", הוא סיפר. "שאלתי אותה אם תרצה שאלווה אותה לטיפולים, אך היא סירבה. ידעתי שהיא סובלת קשות, שהיא לא רוצה להמשיך לסבול. לא תיארתי לעצמי שככה זה יסתיים, שזה הכיוון שאליו היא הולכת. חשוב שיידעו שהיא הייתה אדם אהוב ומוערך, שנתנה את כל כולה לסביבה".
ביום שישי לפנות ערב הובאה שטלריד לקבורה לצד אביה, ד"ר מרדכי (מוטי) שטלריד בבית העלמין במושב ניר ישראל. המילים האחרונות שביקשה למסור לאוהביה, במכתב שהשאירה, היו "אינני רוצה לחיות חיים של כאב. אנא, אל תצטערו על שהלכתי".