צהרי יום חמישי, קרוב ל-20 שעות לאחר שהפסקת האש נכנסה לתוקפה, ובקריית מלאכי העניינים חוזרים לשגרה. הרחובות מלאים באנשים, כל העסקים פתוחים, ואפילו התנועה איטית מרוב עומס של מכוניות. ללא קשר אם הם הסכימו להפסקת האש או התנגדו לה, נראה שהתושבים שמחים לחזור לשגרה. בקריית חב"ד, מתחת לבית משפחת אמסלם, שבנה איציק נהרג ביום חמישי שעבר מרקטה שפגעה ישירות בבית, מקפלים עובדי העירייה את סוכת האבלים, לאחר שהמשפחה קמה מהשבעה הבוקר. אנשים מסתובבים ברחובות וילדים שעדיין לא חזרו ללימודים מתרוצצים כאילו לא היה במקום מעולם איום ביטחוני.
אל חצר המועדון לקשיש, שם מתגוררת המשפחה מאז האסון, ממשיכים להגיע מנחמים רבים, ובני המשפחה מתכננים את המשך דרכם. "זה מאוד קשה, זו מכה שלא חלמנו עליה בכלל", אומר דוד אסמלם, אביו של איציק. לא חשבנו שלנו זה יקרה ושאצלנו תהיה פגיעה ישירה. זה לא פשוט. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שדווקא בבית שלי, בקומה רביעית בקריית חב"ד, זה יגיע. גם אנשים פה בשכונה לא חשבו שדבר כזה יכול לקרות. זה היה באשדוד, באשקלון - אבל פה?".
לדברי אמסלם, קריית מלאכי לא ערוכה למקרה כזה מכיוון שמעולם לא הייתה על הכוונת. "על האזור הזה לא היה איום. היה על אשדוד, אשקלון, באר שבע, שדרות ונתיבות. על קריית מלאכי לא היה ועכשיו הסיטו את האש והתחילו לירות גם לפה". אין לנו מיגון בבתים, אין לנו מקלטים, ואומרים שצריך ללכת לחדר המדרגות כי שם בטוח, אבל זה לא תמיד בטוח. זה היה יכול לפספס בכמה מטרים ולהיכנס דרך הפיר ולפגוע בכל מי שהיה שם. אז זה לא בטוח".
הקושי של המשפחה גדול אף יותר, לאור העובדה שבנם נפגע במטח הראשון, ללא כל התרעה. "על המטח הראשון על העיר הייתה פגיעה ישירה. באזעקה הראשונה הייתה נפילה אחת בשטח פתוח, והנפילה השנייה הייתה בתוך הבית".
בית המשפחה עדיין סגור, ולא ניתן להיכנס אליו. מחור בלוחות העץ שחיברו למשקופים ניתן לראות את ההרס שבתוך הדירה. לדברי אמסלם, הם התעקשו להישאר כאן לפחות בשבעה. "רצו שלא נהיה כאן גם בשבעה בגלל המצב הביטחוני, אבל העדפתי להיות פה, בפרט בשבעה. זו הסביבה הטבעית של הבן שלי, ופה נמצאים האנשים שיכולים לנחם אותי בתקופה הזו".
אנחנו לא העורף, אנחנו החזית
למרות הצער הכבד, אמסלם מוצא נחמה מסוימת ב"יופי הישראלי והיהודי" שפגש בימים האחרונים. "ראיתי פה דברים שממש חיזקו אותי. אנשים הגיעו לנחם מכל הארץ ומחו"ל. אנשים מהג'וינט וממקומות אחרים הגיעו לפה, וזה הוכיח לי שאנחנו באמת עם אחד בלב אחד. אמרו לי 'הבן שלך הוא כמו הבן שלנו, האבל הוא גם שלנו'. הם אמרו שהם טסו במיוחד כדי לנחם. הייתי מעדיף שזה לא יקרה, אבל לפחות זכינו לראות את החיבור הזה בין כולם".
מה תעשו עכשיו?
"אנחנו יוצאים עוד מעט לסוף שבוע בצפון לשלושה ימים. הילדים שלי היו ממש בחרדה, והבן שלי הקטן שמעון ממש צריך להירגע. הוא בטח יזדקק לטיפולים פסיכולוגיים. אנחנו עוברים פה דברים לא פשוטים שאף אחד לא יכול לתאר לעצמו. אנחנו לא העורף, אנחנו החזית. מיום שישי עד אתמול היו פה 250 מטחים. זה לא נורמלי ולא מקובל שמישהו יעבור דבר כזה. זו טראומה לכל החיים. צריך להתרחק קצת ולהירגע, ואחרי זה אני מקווה שנמצא את עצמנו, נמצא את הכיוון".
כל מהמוסדות הרלוונטיים כבר הספיקו לבקר את המשפחה ולהתחיל לטפל בצרכיהם. "היו אצלנו מס רכוש וכל מי שמטפל בנושא, ועדיין לא סגרנו שום דבר. מה שכרגע צריך זה למצוא דירה, כי לשם אי אפשר להיכנס. גם אחרי השיפוץ אי אפשר להכניס את המשפחה לדירה הזו לאחר האסון הטרגי הזה. אנחנו מחפשים פה באזור משהו. אני יודע שבקריית מלאכי יש מחסור בדירות, אבל אם נמצא משהו פה אז ניכנס, ואם לא אז באזור, בפריפריה". אמסלם משבח את כל הגורמים על שסייעו למשפחה: "העזרה והתמיכה פה הייתה חבל על הזמן. ראש העיר תמך בנו בצורה מעולה, וכל הגורמים בעירייה, וגם הארגונים האחרים היו יוצאים מהכלל".
מה דעתך על הפסקת האש? אתם מרגישים יותר ביטחון?
"אני חושב שאם כבר התחלנו וקרה מה שקרה היינו צריכים להיכנס עד הסוף, וצה"ל היה ערוך להיכנס. ככה זה לא פתרון, וזה לא יהיה פתרון, כי הם יתחמשו ויחדשו את המלאי ויחזרו לתקוף, זה רק עניין של זמן".
שמעון בן ה-16 מחייך, אבל מבעד לחיוך ניתן לראות את הקושי. הוא עומד ליד אמו עליזה ומדי פעם מלטף את פניה בדאגה. לדברי אביו, הוא הציל את אשתו ובתו שהתמהמהו לצאת לחדר המדרגות. "לשמעון היה ערב לפני כן טראומה מהמלחמה, והוא היה לחוץ, וזה מה שהציל אותן. הוא פשוט דחף אותן למדרגות כדי להוציא אותן מהדירה".
בסיום השיחה אתו, מבקש אמסלם להודות שוב על העזרה והתמיכה שקיבל. "חשוב לי להודות לכל מי שתמך בנו ועזר לנו מכל הארץ ומהעולם, אני מקווה שזה ימשיך ללא קשר למלחמות תמיד".