על שגרת החיים בצל הרקטות של ילדי הדרום כבר סופר רבות. בכל פעם מסופר על נער או נערה, ילד או ילדה, שהחרדה והפחד הפכו את חייהם על פיהם, על ילדים שלא מסוגלים להירדם בלילות וקופצים מכל רעש קטן, על ילדים בוגרים שמרטיבים עדיין את המיטה. אולם נראה כי מפחידה יותר המחשבה שקולות הנפץ כבר הופכים שגרתיים כל כך, שהם נטמעים היטב בתוך שגרת החיים של ילדי הדרום, שכבר לא מתרגשים מכל נפילה ומנחשים באדישות אם מדובר ברקטה שנפלה כאן, שם, או אם מדובר ברעש של יירוט או שיגור.
"מתרגלים, מה אפשר להגיד?", אומרת ליר סוסנה, תלמידת כיתה י"א מקיבוץ מפלסים שבשער הנגב לוואלה! חדשות, "זו כבר נורמה. פחות מדברים על זה בכיתה. כולנו חיים את זה, גם ההורים שלנו צריכים לקום וללכת לעבודה ולא הכי נהנים מזה אז אין עיסוק בזה יותר מדי". ליר לא נראית נסערת במיוחד מההסלמה האחרונה, שנראה שמסעירה את רוב המבוגרים בדרום. היא גדלה רוב חייה עם רעש הרקטות, ולדבריה היא כבר די אדישה אליו. אולם את מה שהנפש לא מבטאת כלפי חוץ מבטא בהחלט הגוף. "זה לא משפיע על הרגש שלי, אבל פיזית זה כן. זה מתבטא בכאבי גב מאוד חזקים. בכל פעם שיש אזעקה זה ישר עולה וזה לא נחמד. זה ממש משפיע על הגוף".
גם אמה של ליר, תאיר, מספרת על השינוי שחל בבתה במהלך השנים שבהן המילה הסלמה הפכה לכותרת כל שני וחמישי. "11 שנה היא עם הקסאמים, וככל שהיא מתבגרת, ככה זה נהיה יותר גרוע. כל פעם שיש קולות נפץ כואבת לה הבטן או הגב ויש לה הרגשה לא טובה. ואלו כאבים אמיתיים לחלוטין. אין מה לעשות, זו המציאות וזה משפיע על הכול. כשמתחיל משהו רציני באמת, אני שולחת אותה לבת דודה שלי במדינת תל אביב".
תאיר מספרת על הדילמה היומיומית שבה היא נתקלת כשהיא נאלצת לשלוח את בתה לבית הספר למרות הירי: "זו הרגשה קשה. נכון, הכול ממוגן, אבל כל פעם יש לי את הדילמה הזו מחדש אנו חיים פה, אנחנו פטריוטים, אבל לשלוח את הבת שלי עם האוטובוס? קשה לי עם זה. כשהיא בבית הספר אני רגועה כי הוא ממוגן, גם בקיבוץ הכול ממוגן, אבל הדרכים הלוך וחזור מסוכנות. אני חושבת 'איזה מין הורים אנחנו שאנחנו שורטים ככה את הילדים שלנו?'". לעבור דירה בכלל לא בא בחשבון: "אני נולדתי במפלסים, אנחנו מאוד אוהבים את המקום ולא רוצים לעבור. גם מה זה יעזור? מישהו צריך לפתור את זה".
ליר מספרת על שגרת הלימודים בצל האזעקות. היא אמנם לומדת בבית ספר ממוגן ביישוב סמוך, אולם הקסאמים מגיעים גם לשם: "היו פעמים בעבר שנפל טיל בבית הספר. אתמול נפל אחד במוסד חינוכי ליד והמורה שלנו לספורט נפצע. אני חושבת שהוא נפגע מרסיסים. יש לנו חבר'ה בכיתה שראו דברים לא פשוטים. מישהו מהכיתה שלי, למשל, סיפר שהוא ראה חייל פצוע שנייה אחרי שפגע בו פצמ"ר". לדבריה, גם הלימודים בכיתה לא תמיד מצליחים להתנהל כסדרם. "לאחת המורות שלי יש אפליקציה של 'צבע אדום' וכשזה מצפצף, היא מתחילה להקריא: 9:37 כרמים, 9:40 כיסופים וכן הלאה. יום אחד היא הקריאה: 'נתיב העשרה', אז חברה שלי שהיא משם ישר צלצלה לאמא שלה. השיעור לא המשיך כבר אחר כך", סיפרה.
ההפרעות לא נגמרות בכיתה. גם פעילות אחר הצהריים מושפעת מאוד ממה שמתרחש קילומטרים ספורים משם, ברצועת עזה. "אחרי כל צליל כולם מסתובבים, נטרקת דלת אז ישר כולם קופצים", מספרת ליר, "מעדכנים אחד את השני על נפילות באסמסים ובפייסבוק. אתמול למשל, הייתי ב'נעורים' בדרך לכלבו והאזעקה תפסה אותנו באמצע, אז אתה לא יודע לאן לרוץ. שמענו שריקות של היציאות, ואז חושבים מה לעשות וכולם מתקשרים אחד לשני ושואלים: 'שמעת את השריקות?', כמו שמדברים על הופעה של ג'סטין ביבר. אבל כבר הפכנו אדישים כי מה כבר אפשר לעשות?".
ליר מספרת כי למרות שהתרגלו לפיצוצים ולאזעקות, ישנם עוד בני נוער שכל רעש קטן גורם להם לתגובות קיצוניות. "יש ילדים בחרדות היסטריות, אבל אני מאמינה שלכולם יש את זה, פשוט לא אצל כל אחד זה מתבטא. עכשיו היה בום למשל, ואני אמנם קופאת לכמה שניות, אבל יש כאלה שיתחילו לבכות או לצרוח".
"זה רגיל שיש בומים ויריות"
ליהיא טפרמן, תלמידת כיתה י' ממפלסים, מספרת גם היא על השגרה שלה. "ביום ראשון לא היה לנו בית ספר והיום היה, אבל אנחנו הולכים בחששות", היא אומרת. "מה שמפחיד זה הדרך לבית ספר ופחות השהייה שם. בשנה שעברה התפוצץ קסאם על בית הספר שלנו. המצב הביטחוני מורגש, אבל לא מדברים על זה בכיתות. כולם יודעים, כולנו מפחדים ודואגים וחוששים, אבל זה כבר נהיה השגרה שלנו. זה רגיל שיש בומים ויריות, אז זה נהיה ממש שגרה, אבל בכל זאת אנחנו מפחדים ודואגים. אני זוכרת שהיינו בדרך מההסעה ונפל ממש לידנו על בית, וראינו את כל הבית ממש מתפורר. לנו זה נראה רגיל, אבל זה לא משהו שהוא נתפס".
ליהיא מספרת כי גם עבורה ישנן תופעות פיזיות שמתלוות לכך: "זה מתבטא בהרגשה כללית לא טובה. זה גורם לדיכאון לפעמים כי זה מפחיד. אתה דואג להורים, לאחים ולכל המשפחה, אם נפל קסאם בבית בקיבוץ. מתכננים הכול לפי מה נעשה אם יהיה 'צבע אדום'. אני מדריכה ילדים בכיתה ו' בתנועת הנוער ובכל פעולה אני צריכה לדאוג איפה יהיה מקום להכניס את הילדים אם יהיה 'צבע אדום'". לדבריה, הקסאמים והירי כבר אינם נושא שגור בשיחות בין בני הנוער אחר הצהריים: "אנחנו כבר כל כך חיים בתוך זה, שזה כבר לא נושא לשיחה", היא אומרת.
לפניות לכתבת: michalresh1@walla.com
עוד על ההסלמה בדרום:
ברק באוגדת עזה: "מתכוונים להחזיר את ההרתעה"
גראד התפוצץ בשטח פתוח ליד אשדוד, אין נפגעים
הפסקת אש בדרום? בצה"ל "בוחנים דרך ועיתוי לתגובה"