המצביעים שמאסו באובמה ורומני נופלים בין הקלפיות

שיטת הבחירות בארה"ב מותירה מקום לשני מועמדים בלבד, שנעזרים בתורמים עשירים ומציגים חזון דומה. בינתיים, בדרך לבית הלבן, מצביעים רבים נשארים מאחור. "השיטה לא עובדת"

יעל אבן אור, ארה"ב
עריכה: גדי וינסטוק

(צפו: אובמה ורומני ממשיכים לגייס קולות במאמץ אחרון לקראת הבחירות)

עוד בוואלה! NEWS

מים, אופניים וריקודים: איך משאירים את המשפחה פעילה בקיץ?

בשיתוף רמי לוי
לכתבה המלאה

החלק הראשון של הכתבה: הממשלה לא עשתה כלום עבורי, אז למה שאצביע?

השבוע תהיה לאזרחי ארצות הברית הזדמנות אחרונה להצביע ולהשפיע על הבחירות הגורליות לנשיאות. עם זאת, מערכת הבחירות הסבוכה של ארה"ב, כמו גם המציאות של שתי מפלגות חזקות בלבד, מרחיקות מצביעים פוטנציאליים רבים. לפי ה-American Presidency Project באוניברסיטת קליפורניה שבסנטה ברברה, אחוז ההצבעה של אזרחי ארה"ב לא חצה את רף ה-70 ב-12 העשורים האחרונים - ומאז 1968, נותר אחוז המצביעים מתחת ל-60. מתוך 172 מדינות ברחבי העולם, ארצות הברית מדורג במקום ה-138 בשיעור המצביעים בבחירות הכלליות.

בחירות בארה"ב 2012 - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות

אחד הגורמים שאחראים יותר מכל לעיצוב הפוליטיקה האמריקנית, שמאז מלחמת האזרחים מתפקדת בפועל כמערכת דו-מפלגתית, הוא שיטת האלקטורים. לכל מדינה יש מספר מסוים של אלקטורים - מעין נבחרי ציבור - שמייצגים אותה, בהתבסס על מספר תושביה. לאחר שנספרו הקולות הכשרים בכל מדינה, האלקטורים מתכנסים וקובעים למי להעניק את קולותיהם. פרט למיין ולנברסקה, בהן קיימת שיטת חלוקה ייחודית, מדובר בשיטה של "המנצח לוקח הכל". לכן, יכול להיווצר מצב בו המועמד שקיבל את רוב קולות הבוחרים אינו זוכה בנשיאות. לפי כמה הערכות, ייתכן שמיט רומני יזכה במרבית הקולות בארה"ב, אך יפסיד במניין האלקטורים.

מי יזכה בפרס הגדול? מיט רומני בכנס באוהיו (צילום: GettyImages)

נטייתן של המדינות למועמד כזה או אחר קובעת גם את מדיניות הקמפיין של המועמדים לנשיאות. קליפורניה, למשל, מחזיקה במספר האלקטורים הגבוה ביותר מבין כלל המדינות: 55. ואולם, באופן מסורתי היא נוטה באופן לדמוקרטים. לכן, השנה העדיף הנשיא ברק אובמה שלא לסייר בה אלא לצורך גיוס תרומות, והשקיע את מרצו במדינות אחרות, שמחזיקות בפחות אלקטורים, אך שיריבו הרפובליקני, מיט רומני, עשוי לגרוף דווקא אותן. למעשה, הקמפיין של רומני ואובמה התמקד בעשר מדינות בלבד, ובעיקר באוהיו. ישנן כמה ערים באוהיו שקיבלו יותר תשומת לב בשבועות האחרונים מאשר מדינות שלמות בחוף המערבי כולו.

רחל בייגל מניו יורק, מדינה שנוטה באופן מובהק להצביע לדמוקרטים, מספרת על ההיענות הנמוכה בקרב חבריה להגיע לקלפיות, במדינה בה המועמדים לנשיאות כלל לא טורחים לבקר. "אני מנסה לשכנע אנשים ללכת ולהצביע, במיוחד אנשים שלא החליטו עדיין בין שני המועמדים ואנשים שניתנה להם ההזדמנות להצביע בפעם הראשונה, אבל רבים מהם חושבים שזה לא ממש משנה – הם אומרים שהקול שלהם לא חשוב ושהמערכת לא לוקחת אותם בחשבון גם כך", סיפרה.

אבל גם למי שמגיעים מהמדינות הקריטיות – המכונות מדינות המפתח - קשה לעתים לראות את התועלת בקול הבודד שלהם בתוך המערכת העצומה. לעתים תכופות, העובדה שאנשים גרים רחוק ממקום הקלפי מוסיפה לתסכול. "תהליך ההצבעה-מרחוק הוא מסורבל, לא נהיר, ולעתים חולפים שבועות עד שמקבלים עבורו אישור", מספר קרטיס לינקולן מניו יורק, שאמור להצביע במקום מגוריו הרשום, אוהיו. "הם סופרים את הטפסים שלנו רק בסוף ורק אם אין הכרעה ברורה. הקול שלי בכלל לא ייספר כנראה, וההצבעה שלי תישאר במעטפה סגורה".

ברק אובמה בניו המפשייר (צילום: GettyImages)

"ברוב המדינות הדמוקרטיות המערביות, המפלגה תקבל מושבים בפרלמנט באופן יחסי לקולות שגרפה", אומר הכלכלן והפרשן מקס פראאד וולף. "אבל כאן, בארה"ב, מפלגה יכולה לגרוף 49% מהקולות ועדיין לא להרוויח מזה כלום. כשיש הרבה מפלגות, אתה יכול לבחור את המפלגה שהמצע שלה קרוב למה שאתה מאמין בו. כאן, לעומת זאת, יש בפועל רק שתי מפלגות, ואתה חייב לבחור אחת משתיהן, גם אם הן לא ממש קרובות למה שאתה מאמין בו. גם אז, אתה מכוון רק לניצחון שלה, כי שום דבר פחות מזה לא ייתן כלום".

כסף כערך דמוקרטי

גורם עיקרי שמשמר את השיטה הדו-מפלגתית הוא החוק הנוקשה שמוטל על המועמדים העצמאיים ועל המפלגות האחרות, שמחזרים אחרי קולותיהם של האזרחים האמריקנים. רשימת הדרישות העומדות בפני המועמד שמבקש ששמו יופיע בקלפי משתנה ממדינה למדינה, ודורשת לא רק נחישות – אלא גם הרבה מאוד כסף. אפילו המפלגה הליברטריאנית, השלישית בגודלה בארה"ב ושנמצאת בסביבה זמן רב, לא מצליחה בדרך כלל למצוא את דרכה לטפסים בקלפיות בכל אחת מ-50 המדינות. ככל שמערכות הבחירות בארה"ב נהיית יקרה יותר, כך הכניסה למערכת הפוליטית, עבור מי שאינו שייך לשתי המפלגות הגדולות, הופכת קשה יותר ויותר.

אחת הלוחמות הפעילות ביותר נגד השיטה הדו-מפלגתית היא כריסטינה טובין, יו"ר הארגון לבחירות חופשיות ושוויוניות, שפועל לסייע למועמדים עצמאיים ומועמדים ממפלגות קטנות להתמודד בכל סוגי הבחירות. "השיטה הדו-מפלגתית היא מקור כל הרע בפוליטיקה האמריקנית", היא אומרת, "לא קשה לראות שהשיטה לא עובדת". לדבריה, "אם המערכת הייתה מאפשרת לכל מיני מועמדים לרוץ לבחירות, אפשר להניח ששיעור גבוה בהרבה של בוחרים היו מוצאים מועמד שאפשר להזדהות איתו".

עימות פנימי בהחלט

טובין, בת 31, מאמינה ששינוי השיטה יכול לגרום לצעירים אמריקנים לא רק לצאת ולהצביע, אלא גם לקחת חלק במערכת הפוליטית, שכעת נתפסת בעיניהם כמשחק שמערב כסף ואינטרסים. היא מצביעה על כמה כשלים בשיטה הנוכחית, ונוקבת בשמו של גארי ג'ונסון, המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הליברטריאנית. "הוא לא באמת ליברטריאן", אומרת טובין, "לא הייתה לו ברירה אלא לרוץ מטעם המפלגה, רק כדי ששמו יופיע בחלק מן הקלפיות".

בסוף אוקטובר ארגנה טובין עימות טלוויזיוני אלטרנטיבי בין ארבעה מועמדים לנשיאות, בהנחיית השדרן הוותיק לארי קינג. עימות נוסף ישודר מחר (שני). לדבריה, "אנחנו מאמינים שצריך להזכיר שיש כאן עוד מועמדים לנשיאות, ושאפשר, לאט לאט, לחנך את הציבור שישנה דרך אחרת, ושאפשר לשנות את השיטה". העימות סוקר בצמצום בתקשורת האמריקנית, אך בעקבותיו נשמעת קריאה גוברת להפסיק להתעלם מהמועמדים הנוספים.

צפו ב"עימות המפלגות הנוספות" (החל מ-1:00)

לדברי מקס פראאד וולף, שני המועמדים המובילים – ברק אובמה ומיט רומני – אינם כה שונים זה מזה. "גם הנשיאים שהיו לנו לאורך השנים לא היו כל כך שונים זה מזה. הם כולם למדו באותם בתי ספר, ועברו את אותו המסלול בערך". יוצאי הדופן היחידים עד היום, לדבריו, הם הנשיא ג'ון קנדי, שהיה הנשיא הקתולי היחיד, והנשיא ברק אובמה, שהיה הנשיא החצי-שחור הראשון בתפקיד. "אבל בזה זה מסתכם, וגם הם עשויים מאותו החומר".

וולף קובע כי דמותו האישית של אובמה שיחקה תפקיד חשוב ב-2008, אז אחוזי ההצבעה היו גבוהים למדי, וצעירים רבים יצאו לקלפיות. "הוא היה המועמד השחור הראשון, ולכן הקמפיין שלו קיבל הרבה תשומת לב. אנשים היו יכולים לדמיין ששינוי גדול צפוי להגיע. אבל האפקט הזה הרבה פחות רלוונטי עכשיו, כשהוא רץ לכהונה שנייה".

ברק אובמה ומיט רומני בעימות הנשיאותי האחרון (צילום: AP)

ואיך זה שהמפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית מציגות מצע שונה, אבל המועמדים המובילים נראים כך כל דומה? ככל הנראה, בגלל שיש מרכיב של תכונות אופי שנדרש לייצג הסכמה רחבה כל כך, ובעיקר היכולת שלא לעסוק בנושאים מעוררי-מחלוקת. לדברי טובין, "מוקדי הכח הכסף נמצאים במפלגות הגדולות, ולכן מי שרוצה להיכנס לפוליטיקה מצטרף אליהן". המפלגות, לדבריה, מנותקות מהאינטרסים היומיומיים של הבוחרים - וכך נראים גם המועמדים, בשלב זה או אחר.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully