פרשנות: מלחמות האגו ימנעו איחוד בשמאל-מרכז

דבר מרכזי אחד יש לומר לפני הכל: מהלך של איחוד מפלגות לכדי גושים פוליטיים גדולים במדינת ישראל הוא מהלך נכון וטוב למדינה. כולנו היינו רוצים להידמות למדינות כמו ארצות הברית או בריטניה, שם יש שתי מפלגות גדולות דומיננטיות, שמרנית וליברלית, ולא מצב של ריבוי מפלגות כמו בישראל, שלא מאפשר יציבות פוליטית ומשילות בשל סחטנותן של מפלגות קטנות. נושא זה עמד במרכז דבריו הערב (חמישי) של יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שהציב בלב סדר העדיפויות שלו את שינוי שיטת הממשל - כנראה למשטר נשיאותי עם בחירות אזוריות.

למראה מסיבת העיתונאים המשותפת של ליברמן וראש הממשלה בנימין נתניהו, בה הכריזו על התמודדות משותפת של הליכוד וישראל ביתנו בבחירות הקרובות, קשה היה שלא להיזכר בהקמתו של הליכוד ב-1965 (אז בשם גח"ל), כאשר מנחם בגין איחד את מפלגתו חירות עם המפלגה הליברלית. אנשי חירות ידעו היטב שהם משלמים מחיר אלקטורלי עבור המקומות ברשימה שניתנו לליברלים, אבל השיקול המנצח היה הקמת גוש פוליטי גדול שיהווה אלטרנטיבה לשלטון.

עם ההכרזה על האיחוד, נישאו העיניים בציפייה לעברה השני של המפה הפוליטית, בציפייה לראות מהלך דומה גם בגוש השמאל-מרכז, שייצור חזית מאוחדת מול הליכוד וישראל ביתנו. זהו מהלך מתבקש, והמדינה ללא ספק תצא נשכרת מהשלמת התהליך של חזרה למערכת פוליטית שבנויה סביב שתי מפלגות גדולות, דבר שלא נראה במחוזותינו משנות ה-80'.

ואולם, במצב הנוכחי, קשה להאמין שאיחוד כזה אכן יתרחש בצד השני, ויכלול בתוכו את שאריות קדימה, יאיר לפיד, מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ', ציפי לבני ואולי גם אהוד אולמרט. את הסיבה לכך אנחנו שומעים שוב ושוב מפי כל אחד מהאנשים האלה: איש מהם לא יוותר על הבכורה. כשכולם נמצאים באגו-טריפ בלתי פוסק, קשה להגיע להסכמות. בין כל הצדדים אמנם אין הבדלים אידאולוגיים מרחיקי לכת, אבל כשהאגו משחק תפקיד כה מרכזי, קשה למצוא את המכנה המשותף.

מבחינה פוליטית, אין ספק שנתניהו עשה מהלך נכון שמחזק אותו מאוד לקראת הבחירות. עם זאת, התמונה איננה עד כדי כך ורודה, וקשה להאמין לדיווחים שהופרחו לאוויר, על סקרים פנימיים החוזים לרשימה החדשה 56 מנדטים (הליכוד בשיאו הגיע עד 48 מנדטים בבחירות 1981). למעשה, ממש לא מזמן, כשנדרשה חברת הכנסת פאינה קירשנבאום, שנחשבת לאחת מאדריכליות המהלך, לשאלת האיחוד האפשרית עם הליכוד, השיבה כי דווקא ייתכן שמבחינת מספר המנדטים, שתי המפלגות לחוד שוות יותר.

אמנם עדיין קשה בשלב זה להעריך מה יהיו התוצאות האלקטורליות של המהלך, אך בהחלט ניתן לקבוע שהחיסרון העיקרי שלו הוא גם נקודת ההבדל המרכזית בינו לבין הקמת גוש חירות-ליברלים, בזמנו: בעוד שאז התאחדה מפלגת חירות הימנית עם מפלגת המרכז הליברלית, שאיזנה אותה והפכה אותה לראשונה לאלטרנטיבה שלטונית - תחזית שהגשימה את עצמה כעבור 12 שנה, במהפך ההיסטורי של 1977 - הרי שהפעם התאחד הליכוד, שגם כך נוטה בימים אלו ימינה מבעבר, עם מפלגה ימנית נוספת, והתרחק עוד צעד מהמרכז הפוליטי.

המהלך של נתניהו היה יכול להיות מוצלח בהרבה, אילו היה משכיל לצרף באותה נשימה גם גורמים נוספים ומאזנים מהמרכז הפוליטי, בהם אנשי אקדמיה וכלכלה וכן מנהיגים חברתיים, וגם דמויות ביטחוניות ומדיניות נוספות, שיהפכו את האיחוד הזה למפלגת מרכז-ימין ולא למפלגת ימין מובהקת, ואפילו קיצונית. צריך לזכור שגם בתוך הליכוד יש כיום לא מעט גורמים שנוטים הרחק ימינה, כמו משה פייגלין, וגורמים נוספים שעומדים בין היתר מאחורי הצעות חוק נגד בית המשפט העליון.

הליכוד חייב כעת לגוון את עצמו, וייטיב נתניהו לעשות אם ישכיל לשמור על הכוחות המתונים המועטים שנותרו בו, כמו דן מרידור ומיכאל איתן (שכבר הכריז הערב על "חיסול הליכוד"), ויפעיל את כל כובד משקלו כדי שלא יוכו בפריימריז וייפלטו החוצה. במקביל, עליו לנסות ולפעול להבאת גורמים מתונים נוספים אל תוך המפלגה. הרצון לפנות למרכז ניכר כבר בדבריו של ראש הממשלה הערב, כשהכריז שהוא מתעתד להסתער על האתגרים העומדים בפני המדינה, "ובראש ובראשונה יוקר המחייה" - קריצה עבה למסרים שהביאו חלק ניכר מהציבור לתמוך במחאה החברתית בשנה שעברה.

מעבר לציביון הימני-קיצוני, הושמעו טענות לפיהן חיסרון נוסף של האיחוד עבור הליכוד הוא חיזוק תדמיתו כמפלגה אשכנזית ואנטי-דתית, שעלול להרחיק ממנה מצביעים מזרחיים ומסורתיים, ה"מתנדנדים" בין הליכוד לש"ס. הטענות נשענות על הסקרים האחרונים, לפיהם ש"ס כבר הספיקה "לגנוב" מהליכוד שני מנדטים, בעקבות חזרתו של אריה דרעי, אך יש לזכור שרוב הציבור המדובר הוא גם מאוד ימני, ודווקא ההתבססות של הליכוד בצדו הימני של המפה עשויה למשוך אותם אליו.

האינטרס של ליברמן במהלך הוא ברור. הוא רואה עצמו כמועמד לראשות הממשלה, אך ויתר על הניסיון להתמודד נגד נתניהו, והחליט להצורף אליו מתוך הנחה שיוכל בבוא היום לרשת אותו. האם כבר בקדנציה הקרובה נראה רוטציה ביניהם, כפי שהכריז אחד הפרשנים הפוליטיים? קשה מאוד להאמין, בייחוד משום שאם היו נתניהו וליברמן מסכימים על מהלך כזה, הם היו מכריזים עליו מיידית. משלא עשו זאת, לא סביר שיבקשו את אמון הציבור ב"הליכוד-ביתנו" בראשות נתניהו, ולאחר הבחירות יציגו גרסה דו-ראשית. ובכל זאת, הכל אפשרי. בסופו של דבר, גם נתניהו וליברמן, שביניהם היו לא מעט משקעים, ידעו להניח אותם מאחוריהם. כידוע, בפוליטיקה משחקים האינטרסים תפקיד מרכזי, ואין ספק שבמקרה שלנו, שני הצדדים כנראה ייהנו מהאיחוד – אם אכן יצליחו להגיע יחד למספר מנדטים שיאפשר שלטון יציב.