בימינו מעטים הם בני המזל שלא בילו חלק מזמנם על כיסא הטיפולים של רופא השיניים וששיניהם חפות מסתימות, אסתטיות יותר ופחות. כעת נחשפת עדות ישירה ראשונה לשורשיה הפרה-היסטוריים של הטכניקה הטיפולית הזאת. במאמר שפורסם בשבוע שעבר בכתב העת PLOS One, דיווח צוות מדענים בינלאומי על ממצא מפתיע: סתימה העשויה משעוות דבורים - בשן שגילה כ-6,500 שנה. לדברי החוקרים, אם מילוי השן אכן נעשה בשעה שהאדם היה בחיים, מדובר בעדות הקדומה ביותר לטיפול במיחוש שיניים באמצעות סתימה.
המחקר הנוכחי נעשה במעבדה אינטרדיסציפלינרית - מעבדה שבה עובדים חוקרים מתחומי ידע שונים. מושא המחקר של הצוות, שאותו הובילו הארכיאולוג ד"ר פדריקו ברנרדיני והפיזיקאי פרופ' קלאודיו טוניז, היה עצם לסת תחתונה של אדם ובה חמש שיניים. הלסת התגלתה במערה בסלובניה לפני 101 שנה ונשמרה מאז במוזיאון להיסטוריה של הטבע בעיר טריאסט באיטליה, הקרובה לגבול הסלובני.
בראיון שנערך באימייל, מספר ברנרדיני כי בכל השנים שחלפו מאז שפיסת הלסת הקדומה נמצאה, איש לא הבחין שיש בה משהו מיוחד. הסתימה התגלתה במקרה, כאשר החוקרים, מהמרכז הבינלאומי לפיזיקה תיאורטית על שם עבדוס סלאם בטריאסט (ICTP), השתמשו בממצא הנדיר כדי לבחון שימוש בשיטות מחקר מתחום הפיזיקה במחקר הארכיאולוגי. זו, לדבריו, הייתה ראשיתו של המחקר.
קדיחות קדומות בפקיסטן
החוקרים כותבים כי העדויות לטיפולי שיניים קדומים מועטות ונדירות. הקדומה שבהן - אף היא מתקופת האבן החדשה (התקופה הנאוליתית) - התגלתה באתר קבורה בפקיסטן. מדענים שפרסמו את ממצאיהם ב-2006 בכתב העת Nature, מצאו סימנים לקדיחה בשיניים טוחנות השייכות לכמה אנשים שונים, שחיו לפני כ-6,500 שנה לכל המאוחר. סימני שחיקה מעידים שהאנשים הללו המשיכו לחיות את חייהם לאחר טיפולי השיניים שעברו. עם זאת, הקדיחות התגלו ב-11 שיניים בלבד מתוך 3,380 שנבדקו כך שלא מדובר בהליך שכיח.
ברנרדיני והמחברים האחרים מציינים במאמרם שקיימת גם עדות כתובה ממצרים העתיקה לשימוש חיצוני בתערובת של דבש ומרכיבים מינרליים לשם שיכוך כאבי שיניים וקיבוע שיניים רופפות.
בבדיקות שערכו החוקרים בטריאסט התברר כי חלק שחוק בניב, השייך לפיסת הלסת העתיקה, וכן סדק מאונך שנוצר בו, נסתמו זמן קצר לפני או אחרי מותו של האדם. החוקרים מעריכים כי מדובר בלסת של גבר, בן 30-24. חומר המילוי שהתגלה בניב זוהה כשעוות דבורים, ותיארוך פחמן-14 של השיניים העלה כי גילן הוא 6,655-6,400 שנה. בדיקה של השעווה העלתה כי אף היא בת גילן של השיניים, וכי לא מדובר בתוספת מאוחרת יותר. ברנרדיני מציין כי העובדה שהמחקר נערך בימינו אפשרה לתארך דגימת שעווה של מיליגרם אחד בלבד בעזרת מאיץ יונים. החוקרים השתמשו במאיץ חלקיקים גם כדי ליצור הדמיה תלת-ממדית של השן.
שאלה שעמה התמודדו החוקרים היא אם אמנם נעשתה הסתימה לאדם חי, לצורך רפואי, או שמא הותקנה לאחר המוות. לאחר שבחנו את המבנים של הסדק האנכי ושל הפגמים הנוספים בשן, הם לא פוסלים לחלוטין את האפשרות שמדובר בטיפול שלאחר המוות, למשל כחלק מפולחן של קבורה שנייה. ברנרדיני מציין כי ישנן עדויות למנהגי קבורה שנייה מהתקופה הנאוליתית והכלקוליתית באתרים ארכיאולוגיים באירופה, אולם אין זכר לשימוש דומה בשעווה.
המחברים מציגים כמה נימוקים המחזקים את ההשערה שמדובר בפעולה טיפולית. בין היתר הם מצביעים על כך שגם בשאר השיניים ששייכות לאותה הלסת יש סימנים לשחיקה; ואולם אף אחת מהן לא צופתה בשעווה. השן שנסתמה היא גם היחידה שנסדקה, וניתן לשער שהיא הציקה לאדם באופן מיוחד בעודו בחיים. עם זאת, ברנרדיני מעריך כי האדם מת זמן קצר לאחר הטיפול הדנטלי, וזאת משום שסתימת השעווה השתמרה במצב מצוין. "אני מאמין שההיפותזה הסבירה ביותר היא שהשעווה הונחה על השן לפני מותו של האיש, משום שאני לא רואה שום סיבה לעשות זאת אחרי המוות", הוא מסכם.