"פירקנו את הגדר כדי שקומנדקרים יוכלו להיכנס הישר למסלול עד למטוס. ממול עמד הרקולס. הכבש האחורי מורד, שקי גופות מסודרים בשורה, בצד שוכבים חיילים הרוגים. צעירים חסרי חיים מוטלים על האדמה, מרוטשים ושרופים. גופות דוממות של בנים, אחים ואבות לילדים באות במגע עם צינת הלילה בפעם האחרונה" - זוהי התמונה אותה זוכר חיים דידי, כיום רב-נגד ביחידת החקירות המרחבית בנגב, ממלחמת יום הכיפורים, כפי שמתואר בספרו של רמי בר אילן, "שלום לאהבה".
"בר אילן ואני הלכנו יחד מהגיוס", מספר דידי. "היינו באותו זחל"מ במלחמה, שכבנו בעמדות ובמארבים, לחמנו כתף אל כתף. עברנו יחד את אותם הדברים". יציאתו לאור של הספר, שבו מוזכר דידי לא מעט, נתנה את האות ועתה מבקשים הלוחמים לספר בקולם את סיפורי הקרבות בהם פעלו, לעיתים לבד ולעיתים לצד כוחות אחרים, על חציית תעלת סואץ, על הלחימה באפריקה, על חבריהם שנפלו ועל אלו שנשמתם עזבה את גופם בעודם חבוקים בזרועותיהם, והם מנסים להשיב להם חיים ולרפא את הפצעים והמכאובים.
דידי השתייך אז לפלוגה ו' של גדוד 890, עליו פיקד מי שלימים היה לאלוף ולשר הביטחון, איציק מרדכי. בצנחנים כונו אז שתי הפלוגות שהתגייסו בחודש מאי 1973 "התאומות". את מה שלדברי חבריה עשתה הפלוגה במלחמת יום כיפור, נטלו רבים על כתפיהם והפלוגה עצמה נשכחה.
"המשכנו לספור אבידות עד הפסקת האש. רק אז נהיה שקט"
רוח סתווית ציננה בבת אחת את הנגב, ביום כיפור בשנת 1973. פלוגתו של דידי יצאה לחופשה קצרה, שאחריה היא הייתה אמורה להיערך לפעילות ברצועת עזה. כמו במקומות אחרים, גם במושב שרשרת הופרעה השלווה של קדושת החג בקולות כלי רכב ומטוסים. בחושיו, הבין דידי כי עליו לשוב לבסיסו ובשעות הערב הוא התייצב במחנה הגדוד בשרון. "פתאום כולם הגיעו", הוא נזכר. "התארגנו, השארנו ציוד אזרחי, לקחנו ציוד צבאי ונסענו לשדה דב, משם הטיסו את הפלוגה שלנו לרפידים".
למעשה חילקו את הגדוד לשניים. חלק מהלוחמים הועברו לחזית הצפונית ואת פלוגה ו' סיפחו לפיקוד הדרום: "צירפו את הפלוגה שלנו ב-15 באוקטובר לאוגדה של אריק שרון, חטיבה 14 של אמנון רשף. באותו לילה, התחלנו לנוע לכיוון התעלה ולטהר את ציר טרטור (ציר תנועה באזור הדרומי של תעלת סואץ, סמוך לאגם המר הגדול - ר.ש), עד שהגענו לאזור החווה הסינית, שם היו לנו יומיים של קרבות בכל האזור. היינו מוקפים בצבא מצרי שהחיילים בו לא הפסיקו לירות עלינו מכל נשק אפשרי. זה כולל תותחים, טיל סאגר, מקלעים, פצצות מסוגים שונים ועוד. נהרגו לנו חיילים רבים. באחד המקרים, הנהג בזחל"מ שלנו קיבל כדור דרך הפתח הקטן שבשריון ונהרג", מספר דידי.
בתום שני ימים של קרבות, הוחלט בפיקוד האוגדה לצרף את הפלוגה לכוח שיחצה את התעלה. "היינו בין הראשונים לעלות על גשר הדוברות עם הזחל"מ שלנו, לנוכח אש מצרית כבדה ובלתי פוסקת. לא הפסקנו. עברנו לצד השני והתחלנו במסע לטיהור צירים בכיוון צפון. היו לנו בדרך קרבות והיתקלויות עם חיילים מצרים, ממש פנים אל פנים. שום דבר לא השפיע עלינו. לא רעב, לא עייפות, פשוט נסענו. כשנגמרה לנו התחמושת, זחל"מ אחר עקף אותנו והמשיך קדימה. בשלב מסוים, הרק"מ שעקף אותנו חטף טיל והתפוצץ. שמענו את זה ויצאנו מהזלח"מ שלנו. הקפיצה הזאת הצילה אותנו כי איך שיצאנו מהרכב שלנו, גם הוא חטף טיל. המשכנו להתקדם, לספוג אש, לספור אבידות ולטפל בפצועים, עד הפסקת האש. רק אז נהיה שקט".
ממרחק הזמן, חיים דידי אינו שוכח את המראות ואת התחושות, אך את מה שסגר בקרבו הוא מצליח עתה לספר ברהיטות קולחת שכלום לא חסר בה: "הקרבות שנכנסנו אליהם באמצע אוקטובר היו טבילות האש הראשונה שלי. הייתה לי מוטיבציה כמו לכל החיילים להיכנס למלחמה. בגלל זה התנדבנו לצנחנים. התאמנו אמנם תקופה קצרה, אבל הסתדרנו עם רומ"ט (רובה מטען בקוטר 7.62 ממ שהיה בשימוש צהל למרות חילוקי הדעות לגביו - ר.ש) ועם חגור ישן. לא הבנו מה זה פחד, גם לא מליפול בשבי".
"אנשים שהיו במלחמה בתקופה הזאת, המוח שלהם לא מבין מה קרה אז. חלקם מעכלים רק עתה. היו הרבה שנכנסו להלם. הכל יוצא עכשיו. הם מבינים וכועסים. כאילו שלקח המון שנים להבין מה שחווינו שם, בתעלה ובחווה", הוא מוסיף. "ברוב המקרים פעלנו על פי הנהלים, על פי מה שלמדו אותנו, אבל כשאדם ער כמה ימים, קשה לו לפעול ממש על פי הנהלים. לעיתים התעייפנו. היו קרבות קשים. היו לילות שלא הייתה שליטה על הגוף. הערנו אחד את השני, שטפנו פנים והמשכנו הלאה". הוא ממשיך: "באחד הלילות, כבשנו בית ספר לשוטרים בצד המצרי. ניסינו להקיף אותו ולשמור עליו תוך ניסיונות של המצרים לכבוש אותו מחדש. ניהלנו שם קרבות אש בלי הפסקה. בבוקר ראינו שנגמ"ש מצרי עמוס חיילים נפל לתוך תעלת המים המתוקים".
"עניינים מטלטלים" מול "עניינים שיש לדפדף אותם הלאה"
דידי נולד לפני 58 שנים כאח בכור לעוד תשעה אחים, לזוג הורים יוצאי ג'רבה שבטוניס, שעלו והתיישבו במושב שרשרת, שם טיפחו רפת ולול. הוא למד חקלאות במקווה ישראל, אבל שב לסיים את בית הספר התיכון במועצה האזורית שדות נגב (שנקראה אז עזתה). כמו לרבים מבני גילו, גם לאזניו הגיעו סיפורים על מעשי גבורה של סיירת 101 ואלו דרבנו אותו להתגייס לשורות הצנחנים. טרם הגיוס, הוא התאמן כדי להעלות את הכושר שלו והצליח להגיע אל שורות חובשי הכומתות האדומות. "הלכתי במסלול של חייל פשוט," הוא מחייך, "מסלול שכולל טירונות, אימון מתקדם וקורס מכ"ים. אבל כל השירות הייתי חייל רגיל. לוחם פשוט".
לאחר שחרורו מצהל, חיפש דידי את הדרך להמשיך לתרום למדינה. באותה תקופה הקים מי שהיה מגד 202 בחטיבת הצנחנים, אסף חפץ, את היממ יחידה ללוחה בטרור, ודידי הצטרף אליה. אחר כך עבר לשרת בלשכה לתפקידים מיוחדים, ולפני 25 שנים עבר ליחידת החקירות במשטרת הנגב. ממקומו זה הוא מתכנן את עתידו לעוד שנה וחצי, אז הוא צפוי לפרוש מהשירות ולכתוב ספר על כל הפרשיות שאותן פיצח. לדור ההמשך, שלושת ילדיו, מנסה דידי להעביר את הערכים שקיבל מהוריו לכבד את האדם ולעזור לאחר.
בימ"ר נגב, נחשב החוקר רנ"ג חיים דידי לאגדה. רשומים לזכותו פיצוח מקרי פשיעה רבים, בהם מעשי הרצח של אדם איטל (רוצח שנידון לארבעה מאסרי עולם ועוד 15 שנים בכלא על מעשיו - ר.ש), פעילות כנופיית הפשע של יניב זגורי, הרצח הכפול לפני שנתיים וחצי לערך בשכונת נחל בקע בבאר שבע ועוד. "כשאדם איטל צעק לי בבית המשפט 'איך אתה ישן בלילה כשאתה יודע שלא אני עשיתי את זה?', זה לא הזיז לי", אומר דידי, ומעיד על עצמו כי המלחמה ההיא הביאה אותו להבדיל בין "עניינים מטלטלים לבין עניינים שיש לדפדף אותם הלאה". עם זאת, גם במהלך שירותו כבלש הוא נתקל בתמונות המזכירות את המציאות המחרידה של מלחמת יום כיפור, למשל כשנאלץ לנהל קרב פנים אל פנים עם עולה חדש שחטף את נשקו של מאבטח בערד וירד בו למוות.
"אך אחד מאיתנו לא זכה לציון לשבח"
כיום מנהלים דידי וחבריו קרבות מסוג שונה לגמרי - קרבות על ההכרה בחלקם במלחמה. "הייתי בחור צעיר וראיתי בגאווה את הזכות להצטרף לאוגדה לוחמת מוכרת. אבל אולי בגלל שניתקו אותנו מהגדוד לא יכולנו לתת את מלוא העצמה שלנו. רק היום אנחנו מרגישים שמתייחסים לקרבות שאנחנו ניהלנו. אנחנו היינו אלו שפתחו את הצירים לתעלה ומעבר אליה. אנחנו עשינו את החצייה. הגענו להצלחות גדולות מאוד, אבל התהילה הונחה על הכתפיים של המג"ד איציק מרדכי".
דידי טוען כי "ההצלחות האלה הן בזכות העובדה שלא ויתרנו והתקדמנו במלחמה. אבל היינו צעירים, לא יכולנו לצעוק שההצלחות הן שלנו. חלק נהרגו ונפגעו, אבל אנחנו המשכנו הלאה, עם הנשק והציוד המיושן שלנו. היינו מוקפים בארמיה השלישית, היו חיילים שביצעו מבצעים לתפוס מספר רב של שבוים, אבל אף אחד לא זכה לציון לשבח על כך. אמרנו שאנחנו לוחמים, עושים את העבודה, נושכים שפתיים וממשיכים".
לדבריו, "רמי בר אילן מנסה כבר 12 שנים להוציא ספר על המלחמה שלנו. הוא מתאר בפרטי פרטים מה קרה שם, על הצירים ובין הגבעות, אבל הצנזורה לא אישרה את הוצאת הספר לאור. זה אחרי שהוא ראיין את כל הלוחמים מהפלוגה שנותרו בחיים ועשה חקירה מקיפה מאוד. יש סיפורי זוועה שהתרחשו שם".
לצד המאבק על ההכרה, מנהל דידי מאבק בשאלות שנותרו בו מאותם ימים. "שאלתי את עצמי כמה פעמים, למה זה שלידי נפגע ואני ממשיך הלאה, או למה החבר שלי נהרג ואני ממשיך הלאה. אלה שאלות שמדי פעם מטרידות אותי, בעיקר לפני יום כיפור". לאחר שקרא את הטיוטה של ספרו של בר אילן, אמר דידי: "כואב לי על חלק מהחברים שחלו בגלל המלחמה הזאת. עשינו את הצעדים המשמעותיים במלחמה ואותנו פשוט שכחו. אולי בעוד אלף שנה, כשיקראו את הספר הזה, כמו מלחמות נפוליאון, התובנה תהיה יותר גדולה".