עדותו של אלוף פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, שמואל גונן, שזכה לכינוי גורודיש, בפני ועדת אגרנט, כפי שמתפרסמת היום (חמישי) לראשונה, חושפת את הפער המודיעיני החמור שהיה במלחמה, הקונספציה שאחזה במטכ"ל, החשש מדליפת מידע שסווג כסודי ביותר למצרים והקושי לפקד על מפקדי האוגדות, אריק שרון ואברהם (ברן) אדן. פרוטוקול הוועדה מציג גם את יחס הוועדה לגורודיש, שכפי הנראה הפך לשעיר לעזאזל של מלחמת יום הכיפורים.
גונן נולד בווילנה ועלה ארצה עם בני משפחתו בשנת 1933. עד פרוץ מלחמת השחרור למד בחדר ובישיבות, כשהאחרונה שבהם הייתה "מרכז הרב" בירושלים. הוא היה חבר ארגון ההגנה מגיל 14 ובשנת 1947, כשהוא בן שבע עשרה וחצי, גויס גיוס מלא. באותם ימים נלחם כתושב ירושלים על מרחב העיר ומאוחר יותר התנדב ליחידה האנטי טנקית כ"להביורן" - זורק להבות אש. הוא נפצע מספר פעמים במלחמת השחרור, עבר לפלמ"ח והחל למלא תפקידי פיקוד שונים בתחום השריון, כולל מ"פ, מג"ד וקצין אג"ם של גיסות השריון תחת דוד אלעזר (דדו). ב-1948 קיבל המלצה לקבלת אות הגבורה ובמלחמת קדש קיבל צל"ש מהרמטכ"ל, שהומר מאוחר יותר לעיטור העוז. גורודיש יצא ללימודים באנגליה ובגרמניה, ובמלחמת ששת הימים מונה למפקד חטיבת השריון 7. לאחר מכן מילא את תפקיד מפקד אוגדה 36 בפיקוד צפון, תחת דדו כאלוף פיקוד צפון. בשנת 1972 התמנה לראש מה"ד (מחלקת תורה והדרכה) ולמפקד אוגדה 143, עד שביוני 1973 מונה לאלוף פיקוד דרום.
בעדותו הסביר גונן לחברי ועדת אגרנט כי החודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים התנהלו באווירה נוחה, כשהמטה הכללי דן בקיצור השירות הצבאי נוכח המצב הביטחוני, שמשמעותו הקטנת הצבא הסדיר. "הנחת היסוד בדיון על קיצור השירות הייתה שאנחנו לא עומדים בפני פרוץ מלחמה לפחות בשנתיים הקרובות. ההנחה הזו נמסרה פעמיים על-ידי שר הביטחון בדיון במטה הכללי", אמר גונן, "כל האלופים היו סבורים אותו דבר. כולל אני. לא רק האלופים אלא כל הפורום... דובר אז על ביטול חטיבת שריון סדירה. זו הייתה האווירה בה תפסה אותנו מלחמת אוקטובר".
ראש אמ"ן דאז, אלי זעירא, הציג הנחת יסוד שחידוש הלוחמה ביוזמה מצרית נמצא בסבירות נמוכה ביותר, וההנחה השנייה הייתה שהמצרים חוששים מתקיפה של צה"ל. הנחה שלישית של הימים האחרונים לפני המלחמה היתה שהצבא המצרי מנהל תרגיל בהיקף מלא. למרות המידע שהתקבל על הגברת הכוננות וביטול חופשות בצבא המצרי, ייחסו זאת בצה"ל, להכנות לתרגיל בין זרועי.
על פי עדותו של גונן בפני ועדת אגרנט, החלו חיילים מצרים להסתובב ללא נשק וללא קסדות, הצטברו כוחות מעבר לתעלה, כולל כוחות קומנדו, התווספו 60 סוללות ארטילריה וסך הכל הוצבו מעבר לתעלה 206 קנים. כמו כן, משלחת קצינים מצרים יצאה לסוריה וכן 11 מטוסי תובלה רוסים נחתו במצרים כדי לאסוף את משפחות הקצינים הרוסים (באותם ימים שהו קציני צבא רוסיים במצרים כדי לתפעל מערכות אמצעי לחימה ואלקטרוניקה וללמד את הצבא המצרי כיצד להפעיל אותן. א.ב).
"לא ידעו למה מפנים את המשפחות. המודיעין העלה שלוש אפשרויות. האחת שהם חוששים שאנו עומדים לתקוף, השנייה שהם עומדים לתקוף והשלישית שינוי ביחסים בין המדינות (במערכת היחסים בין מצרים לרוסיה. א.ב). ראש אמ"ן ציין בדו"ח מודיעין, 'אפשרות תקיפה סורית-מצרית מתואמת נמוכה מנמוכה'", סיפר גונן.
ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה התקיים דיון במטכ"ל, בו הציג גונן את פריסת ציוד הצליחה צמוד לתעלת סואץ, לפי תצלום אווירי. גונן העיר לראש אמ"ן כי יש 30 כלי רכב סער לצליחה תוך תגבור הארטילריה המצרית, ולכן ביקש לתגבר את מערכי ההתראה באזור. בדרך חזרה לפיקוד, יצאה פקודה מה הם הסימנים המעידים למלחמה.
"נאמר לנו שהמלחמה תפרוץ בשש בערב"
חבר הוועדה, הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב, העיר לגונן כי ייתכן שהפקודה דלפה למצרים. "עולה ברגע זה בדעתי חשד איום ונורא. כל הדברים שקרו בצד המצרי הם בדיוק להיפך מהדברים שישנם כאן (בפקודת הסימנים המעידים. א.ב). דברים שלא היה עולה על הדעת לעשות. האם לא יכול להיות שהפקודה הזאת נפלה לידי המצרים?". גונן לא ידע לענות בצורה ישירה לשאלה, אך העיד על דליפת מידע אחר. "למצרים היה גם את מפת הקוד שלנו 'סירויוס' שיצאה רק במאי. מצאנו אותה אצל המצרים מודפסת בערבית... המפה הייתה יותר מעודכנת משלנו, כלומר הם עשו ממש מפה חדשה".
על הדיון הגורלי במטכ"ל סיפר גונן כך: "נאמר לנו שהמלחמה תפרוץ בשש בערב. אמרו לנו שהגיעה ידיעה ממקור אחד מהימן שתהיה התקפה בשש בערב. צלצלתי מהמטכ"ל למטה שלי, צלצלתי לכולם והודעתי שבשש זה מתחיל ושיכניסו את הכול לכוננות".
לאחר מכן החלו חברי הוועדה לחקור את גונן על אופן הפעילות לאורך הקו, רמת המוכנות ומדוע לא הבחינו בסימנים שהתרחשו מול עיניהם. גונן סיפר כי מספר שבועות קודם לכן ביצעו המצרים פיצוצים מול גשר "הפירדן" וצה"ל צילם זאת. לאחר מכן הלכו אנשי המודיעין לבדוק באיזה מכשיר השתמשו המצרים, ועלה כי מדובר במגלה מוקשים. "לפי הצילום נמצא מכשיר דומה בארץ. ניסינו לבדוק האם זה מגלה מוקשים במים והתברר שזה מגלה. אז חשבנו שאולי הם מפוצצים מוקשים לקראת צליחה. שמנו על כך מעקבים ותצפיות. יש לנו סרט. זה הוצג למטכ"ל. בקשתי וקבלנו אישור לסייר שם ולראות למה פיצצו. אך החלטנו קודם לתת להם לגמור את העבודה, כי אחרת לא נדע מה קרה. יכול להיות שמפוצצים מוקשים ישנים כדי לשים חדשים. יכול להיות שמפוצצים מוקשים בכדי להכשיר צליחה, ויכול להיות שהם חותכים את הגדה כדי שקל יהיה לרדת. את כל הדברים האלה לקחנו בחשבון אך לא הספקנו לעשות את הסיור". לימים התברר כי המצרים נערכו לחציית התעלה.
לסקוב הקשה על גונן בשאלות נוקבות. "כלומר לא היית מודאג מה'בילד אפ' שהיה?", שאל, וגונן השיב לו: "לא הייתי מודאג שהולכת לפרוץ מלחמה. בגלל הרוגע והאווירה, ובגלל שזו לא הפעם הראשונה. אנחנו הנחנו, אני מניח עכשיו שטעינו כולנו, כולל אני, שתהיה לנו התרעה למלחמה לא ממקורות טקטיים או של 24 שעות או של 48 שעות. לא התרעה טקטית. התרעה אסטרטגית". גונן הסביר כי הוא בנה על התרעה אסטרטגית ולא על התרעה טקטית שלא מספיקה כדי להפעיל את תכנית "שובך יונים", שמטרתה היתה בלימת כוחות מצרים על ידי כוחות הסדיר של צה"ל.
"לא נתקלתי בפקוד כזה בעבר"
בעדות שחשף משרד הביטחון מוצגת הביקורת החריפה של גונן על שרון. "לפי דעתי אריק שרון לא ביצע פקודות במלחמה. אני ויתרתי על ההליך המשפטי לטובת צה"ל. נעניתי לפניית שר הביטחון לא מזמן, לפני שבועיים-שלושה, לא בכתב, לא כתבתי שאני מבטל. הוא אמר לי להפסיק את ההליכים והפסקתי, לא עשיתי כלום", העיד.
כדי להוכיח את צדקתו בנוגע לכך ששרון סירב במודע להעביר גדוד חי"ר כדי לסייע לאוגדה של ברן שהייתה בצרה, השמיע גונן הקלטה. "ברן היה בצרה בגזרה הדרומית... בצד השני של התעלה אצל אריק, היו שני גדודי צנחנים. אני רוצה להוריד גדוד אחד, שתי פלוגות אל ברן לעזרה. אני מדבר עם אריק ונותן לו הוראה להוריד למטה צנחנים. ואריק מדבר עם עוזי יאירי, מפקד חטיבה 35, ואני שומע את זה ברדיו. אריק אומר לעוזי 'יש לך גדוד פנוי?' עוזי אומר: 'כן'. אריק אומר: 'אתה לא צריך אותו לאבטחה?' הוא אומר לו: 'לא'. אריק אומר: 'רוצים לקחת אותו'. עוזי אומר: 'בסדר'. אריק אומר: 'ואם יהיו התקפות נגד?'. מתערב סא"ל אהרון טל, קצין אג"ם של אריק, ואומר לאריק: 'הוא לא הבין את הרמז, אני אסביר לו'".
גונן לא הרפה מהפעולות שביצע שרון במהלך המלחמה והדגיש את אי מילוי הפקודות שלו. "האיש שבעיקר עשה את זה היה האלוף שרון. הוא עשה את זה לא רק לי אלא לכל מי שפקד עליו גם עד עכשיו. אני לא נתקלתי בפקוד כזה בעבר. כמעט לא נתקלתי בתופעות כאלה בעבר".
לאורך העדות נהגו בו חלק מחברי הוועדה כקצין זוטר ולא היססו לעקוץ אותו בגלוי. כך היה בתום העדות הראשונה. "אני מודה לך על עדותך היום. נשב ונשמע אותך בפעם הבאה. יש לך די זמן להכין את החומר", אמר לו יו"ר הוועדה, שמעון אגרנט. "אני זקוק להרבה שבועות, אני רוצה לקבל התראה", אמר גונן. "אתה רוצה התראה, הפעם, שלא כמו בפעם הקודמת", ענה לו הרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין.
בדיון השני שהתקיים, הציג גונן קלטות וסלילים שלא תואמים את התמלול שהוצג בדיון הראשון, ועוסק בפעולות של מפקדי האוגדות אריק שרון ואברהם אדן. "עוד לפני שר הביטחון, נתתי פקודה לפנות מעוזים, אם אפשר. אז בגזרה הצפונית פינו, חלק הגיע וחלק לא", סיפר גונן, והסביר כי לא ניתן היה לגשת אל המעוזים. "דן שומרון התקרב למעוזים מאות מטרים, ויש חילוקי דעות בקשר לכך. לי דווח שאנשי המעוז לא רוצים לצאת, ואז עם ההרגשה הזו גמרתי את המלחמה. היום אני יודע שזה לא נכון, שהם יוצאים, אבל בשטח מתחת לטנקים שכבו המצרים וירו בהם, הטנקיסטים קראו להם והמצרים בדרך ירו בהם. אבל עשינו מאמצים, רצינו לגשת למעוזים. ועוד לפני שר הביטחון אמרתי, ביום הראשון, לפנות".
"לא הרגשתי שאני יכול לאשר לברן תכניות"
חברי ועדת אגרנט לא הרפו מגונן לאורך כל הדיון השני, ותחקרו אותו על פעולות טקטיות פעם אחר פעם. גונן חשף כי היה חשש שהמצרים יבצעו התקפת גזים על רפידים, אך האיום לא התממש. לאחר מכן סיפר על שלב ההתקפה, במהלכה דיווח לו ברן על אובדן של 70 טנקים, "היום אני יודע שאיבד 30 או 36 טנקים אבל הוא דיווח על 70". גונן נמנע בתחילת עדותו מביקורת על מפקדי האוגדות שרון וברן, אך לאחר שהותקף בשאלות נוקבות לא התאפק, ודיבר על בעיות הפיקוד וההיררכיה. "האלוף ברן שהיה בכיר ממני ומפקדי שנים רבות, היה אמנם די קורקטי, אבל הרגשתי שאין הדבר לרוחו להיות פקוד שלי. הדבר בא לידי ביטוי למשל ב-8 באוקטובר כאשר פקודה שלי לתקוף במרוכז מצפון לדרום בוצעה על ידו אחרת". גונן ציין מקרה נוסף ב-16 לחודש. "מה שאני מתכוון לומר לכם בכל גילוי הלב הוא רבותי, שאני לא הרגשתי שאני יכול לאשר לברן תכניות. הוא היה אלוף הרבה שנים לפני, הייתי מ"פ אצלו בגדוד כשהוא היה מג"ד ב-1956 ולאחר מכן מג"ד תחתיו ומ"ט תחתיו... היו ביננו יחסים טובים אז. בערב ה-7 לחודש.... אמרתי לברן אינני מפקד לאשר לו תכניות". (בדברים אלה הסביר גונן את בעיות הפיקוד וההיררכיה שהיו לו מול ברן, שבעבר היה מפקדו ובוותק ובנסיון מוגדר כבכיר ממנו. א.ב).
כאמור, העובדה שמפקדי האוגדות שלחמו תחת גונן, שרון וברן, היו מפקדים בכירים בעבר ומפקדיו שלו, הקשתה עליו את משימת הפיקוד והשליטה. "למה לא אמרת לרמטכ"ל 'אני לא רוצה להיות אלוף הפיקוד'", אמר לו ידין. "אדוני, הנחתי, ואני לא מניח היום ככה, אבל הנחתי, שאפשר (לעבוד. א.ב) תוך שיתוף פעולה ורצון טוב, הן ביחס לכפופים לי והן ביחס למפקדי במטכ"ל".
"הפקודה שלך לא הייתה אפקטיבית... למה לא צעקת יותר?", שאל מבקר המדינה דאז, ד"ר יצחק נבנצל. "יש קבוצת פקודות, שבהן אני עושה הערכת מצב, ואני מטיל משימות, ואז מי שאני לא משמש לו אוטוריטה, לא נעים לו, מי שלא מבצע פקודות, מפריע, וגם זה היה. זו קבוצת פקודות", ענה גונן, שהציג קלטות וטען שיש לחקור את קרבות הבלימה ביום הראשון שלא בוצעו על ידי ברן כפי שרצה.
"אני אגיד אולי דבר שלא התכוונתי לומר: ברן לא קרא את הקרב. אני אחר כך אגיע לזה שזאת הייתה אחת הסיבות שאני לא ידעתי מה קורה. עד הסיכומים", אמר. חברי הוועדה העירו לגונן כי הוא מחזיק בחומרים שעלולים לדלוף החוצה, והוא מצידו טען כי יש לו אישור לכך, וכי החומרים שמורים בכספת. חברי הוועדה ציינו בפניו כי הוא מחזיק חומר ביטחוני רגיש בכספת בנק. "בשעתו פחדתי שיגנבו לי את זה. היום אני לא מוטרד. כי יש העתקים אצלכם ויש עותק בידי", ענה גונן. לאחר מכן הוא סיפר על התקפה אוגדתית שביצע שרון ללא אישורו, אך הרכב הוועדה התעלם מדבריו הבוטים. גונן הצליח להוכיח באמצעות הקלטות מהקרב כי הוא ידע על תמונת קרב אחת, אך בפועל הקלטות מבהירות באופן חד משמעי כי מפקדי האוגדות פעלו בניגוד לפקודות שלו. ידין העיר לגונן על פיסוק וניקוד במסמכים שהגיש, וגונן בתגובה נאבק על שמו הטוב ועל משמעות כל מילה. "יש לי מהסוג הזה הרבה טעויות. אני נורא מצטער. אין לי מנגנון, אין לי צוות, אני ככה עובד". ידין ענה לו: "תיקח את זה חזרה, מה אני צריך את זה? אתה מבזבז את הזמן שלי על זה".
האלוף גונן הושעה מתפקידו בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת אגרנט. ההשעיה בוטלה עם פרסום הדו"ח הסופי של הוועדה שהמליצה שלא ימלא תפקיד פיקודי מעל עוצבה. שנה לאחר המלחמה קיבל גורודיש תפקיד במטה הכללי, אך בשל הביקורת שהתגברה סביבו החליט לפרוש ב-1976 משירות צבאי, עזב את המדינה לעסקים באפריקה ונפטר מהתקף לב הרחק מישראל. עדותו של גורודיש, שחשף משרד הביטחון, נחשבת לאחת הארוכות ביותר שניתנה בפני ועדת אגרנט. הפרוטוקולים חושפים כי למרות הציניות והשאלות הבוטות שהפנו כלפיו חברי הוועדה, הוא לא הרים ידיים, נאבק על שמו הטוב והצליח על בסיס עובדות להטות רק במעט את הכף לזכותו.
לפנייה לכתב: amirbohbot@walla.co.il
עוד בנושא
נסגר תיק זעירא: "הוויכוח היסטורי - לא משפטי"
מסמך מ-73': עיתונאים התנצלו על דיווחי המלחמה
גנרל מצרי ביוה"כ: "לא ציפו שנתקוף מהיבשה"