גיבור החלל הראשון - והאחרון

אלפי שנים נשא האדם את עיניו לירח, תהה על אודותיו, רקם אגדות ופולחן סביבו, נעזר בו לחישוב מועדים וזמנים, שר עליו שירים, אורו הבוהק כישף את לבבות האוהבים. הלבנה הציתה את הדמיון והייתה לעולם מסתורי שרבים ערגו אליו. ב-20 ביולי 1969, הלך האדם לראשונה על אדמתו.

ניל ארמסטרונג, שהלך אמש (שבת) לעולמו בגיל 82, חרת את שמו לנצח בספר ההיסטוריה, כשהיה לראשון שטביעת כף רגלו הפכה לחותמת אנושית על אדמת הירח הרכה. ארמסטרונג ירד מהחללית "אפולו 11", הנציח את הרגע ההיסטורי במשפט האלמותי "זהו צעד קטן לאדם, וצעד גדול לאנושות", והמין האנושי פרץ את חומות הבלתי-אפשרי פעם נוספת. אך באותו רגע, הרומנטיקה וההיסטוריה נשקו זו לזו ונפרדו לשלום.

ארמסטרונג, ומיד בעקבותיו באז אולדרין, הילכו על הירח, ודרך הטלוויזיה אפשר היה לראות שהירח אינו עשוי מגבינה, הוא ריק מבני אלים ואינו ביתם של הנשמות האבודות. ישימון בשחור-לבן, סלעים, מהמורות וגבעות רחוקות. ארמסטרונג ואולדרין תיעדו עצמם בלב השממה, ומאות מיליוני בני אדם ראו עולם ומלואו. אדם על הירח. השראה לדור שלם. היה זה רגע שיא מבחינה מדעית-טכנולוגית בסופו של עשור שחולל מהפכה בתרבות המערב, וחלו בו תמורות פוליטיות וכלכליות מרחיקות לכת.

זה גם היה רגע מאוד אירוני מבחינת בני האדם, כשלמעלה בשמיים הלכו אנשים בעולמות רחוקים וטוו חלומות חדשים, ואילו למטה, על פני האדמה, אמריקאים ורוסים נלחמו בווייטנאם, הטרור הגלובלי הרים ראשו, ועל גדות התעלה - ישראל ומצרים התישו זו את זו. המרחק בין הטוב והרע שבאנושות היה כמרחק בין כדור הארץ לירח.

אך הניחו רגע לרומנטיקה ולהיסטוריה. נחיתת האדם הראשון על הירח הייתה לפני הכול – ו-43 שנה אחרי, אפשר לומר שגם מעל הכול - אינטרס פוליטי שמומש. היכולת המוכחת של ברית המועצות דאז להוציא לפועל את "תכנית ספוטניק", להטיס את הכלבה לייקה לחלל ולהפוך את הקוסמונאוט יורי גגארין לאדם הראשון ששהה בחלל, הפכו את הנשיא האמריקאי ג'ון פ. קנדי לאדם עם מטרה.

הצהרתו של קנדי, כי ארצות הברית תנחית עד סוף שנות ה-60 אדם על הירח, הונעה לא מתוך רצון לכבוש עולמות רחוקים, והתקציבים שהוא ומחליפו לינדון ג'ונסון שפכו על סוכנות החלל נאס"א לא נבעו מדחף למצוא למין האנושי חלופות למגורים בעתיד. הסיבה הייתה למעשה מאוד ארצית, אנושית, פוליטית גרידא: לנצח את הרוסים.

"ארמסטרונג הישראלי" עצוב על מות האסטרונאוט האמריקאי

ארמסטרונג הלך על הירח, ובעקבותיו אסטרונאוטים נוספים, אבל המטרה המרכזית הושגה ו"תכנית אפולו" גוועה לאחר שלוש שנים בלבד, והתאווה לכבוש את הירח למעשה נעלמה. מישהו כבר היה שם קודם לפני - וכן, זה משנה.

וכך, מאז דצמבר 1972, בני אדם כבר לא הולכים על הירח. ארצות הברית זנחה את הלווין הטבעי של כדור הארץ, והעובדה שגם ברית המועצות ומעצמות אחרות לא ניסו להגיע אליו מוכיחה שהמרוץ היה לשם התחרות בלבד - מי יחצה ראשון את קו הגמר, ותו לאו. מי הכי גדול, הכי חזק, הכי מהיר, הכי חכם. הוכחה נוספת לכך אפשר למצוא בפרויקט המעבורות ותכנית "מלחמת הכוכבים" שעליה הכריז הנשיא רייגן, שכל תכליתם בשיפור יכולתה האסטרטגית של ארצות הברית לאיים ולמוטט את ברית המועצות. גם התוכנית הזו נגנזה בינתיים, בשנה שעברה, וכעת, כפי שאנו למדים ממשימת ה"קיוריוסיטי" שזוכה בימים אלו לכותרות, המוקד עבר למאדים.

תחנת החלל הבינלאומית ופרויקט המעבורות, שהיו גולות הכותרת של המסע לכיבוש החלל בעשורים האחרונים, אמנם סיפקו לאנושות רגעים יפים של עבודת צוות בין אנשים שונים שמייצגים לאומים שונים, וסייעו בהתפתחות הטכנולוגית – אך בניגוד ל"תוכנית אפולו", הם לא ייצרו גיבורים חדשים ברמה העולמית. טרגדיות כהתפוצצות "צ'לנג'ר" והתרסקות "קולומביה" הזכירו לרבים את הסכנות הטמונות במסע אל מחוץ לכדור הארץ, ואסטרונאוטים וקוסמונאוטים עדיין נחשבים לגיבורים - אבל קצת-קצת פחות. ארמסטרונג היה הראשון, הפך לסמל, והירח היה לו ולדומיו למעין מצבה. מאז ניל ארמסטרונג, לא קם לחקר החלל עוד אייקון כמוהו.

לאחר "תכנית אפולו", קוצץ תקציב נאס"א משמעותית. מלחמות וסערות כלכליות הותירו את הירח שומם. תרמה לכך גם ההבנה של המנהיגים שהם יתקשו להציג הישגים בתחום בטווח הזמן הקצר - ואף פוליטיקאי לא אוהב לראות את הבא אחריו גוזר את הסרט. בשנות ה-80 של רייגן גדל התקציב שוב משמעותית, אך בשנים האחרונות שוב קוצץ לנוכח המשבר הכלכלי. סין, מנגד, משקיעה משאבים אדירים בדרכה להפוך למעצמה הגדולה בעולם, ורק לאחרונה החזירה בהצלחה צוות שחיבר חללית לתחנת חלל, והייתה למדינה השלישית בהיסטוריה שהצליחה בכך. שאיפות פוליטיות וכסף הם המנועים האמיתיים של הרקטות הנשלחות לחלל.

אולם פוליטיקה והשאיפה לניצחון יהיו קיימים כל עוד המין האנושי יהיה קיים, לכן העתיד שלפנינו מסקרן ומצית את הדמיון. חקר החלל תורם תרומה אדירה ליכולת הצבאית של המעצמות, ומהווה קרש קפיצה למדע וליכולת הטכנולוגית שבהן מתהדרת האנושות, ולכן נשיאים וראשי מדינות באשר הם לא יזנחו תחום זה. ב-12 השנים האחרונות, הנחיתה ארצות הברית חמישה רכבי חלל אשר חקרו ועדיין חוקרים את מאדים. ארה"ב שואפת להנחית אדם על מאדים, והנשיא אובמה הציב יעד של 25 שנה ואף גיבה זאת בדולרים.

לא רק מדינות משתתפות במשחק הזה, אלא גם אנשים פרטיים. ארמסטרונג, כאמור, היווה השראה לדור שלם, וסר ריצ'רד ברנסון משקיע מיליארדים כדי להפוך לגיבור מסוג אחר – כזה שמקים תיירות חלל, שאולי תהפוך את הירח למקום שממנו נשלח תמונות בחופשה הבאה שלנו.

החלל שם, בני האדם כאן, וזה מספיק כדי להפוך אותו למושא חלומות ואתגר למין האנושי. מלחמות עוד יהיו, אסונות וטרגדיות גם כן - ככה זה אצל בני האדם בכדור הארץ - אבל ברור לכל שהאסטרונאוט ניל ארמסטרונג הוא ממשיך דרכם של אותם ממציאים ומגלי ארצות, ובהיותו האדם הראשון שדרך על אדמת הירח, הוא מסמל בכך את הנאצלות בתכונות האדם, ומסמן לנו בצעדיו על האדמה החיוורת ההיא את הדרך בה האנושות צריכה ללכת כדי למצוא גיבורים חדשים.