חשאי בחמישי: לרכך את מנהיגי האסירים הפלסטינים

הקרימינולוג האמריקאי רוברט מרטון הגדיר במחקרו מ-1957 כי פושע פוליטי "הוא בלתי קונפורמי, לוחם למען ערכים שאינם מקובלים בחברתו וקורא תיגר על לגיטימיות הנורמות החברתיות. פושע כזה שונה מהפושע הפלילי, בכך שאינו מסתיר את מעשיו. גם אם יש סיכון לעונש או אף למוות, הוא מפרסם את מעשיו ומקריב עצמו למען המטרה". ישראל אינה מכירה באסירים הביטחוניים היושבים בכלא כאסירים פוליטיים ורואה בהם עבריינים רגילים - כך לפחות טוענים תמיד שרים ודוברים רשמיים.

מחקר חדש, פרי עבודת דוקטורט של הקרימינולוגית שגית יהושע, חושף את הקושי שבו נתקל שירות בתי הסוהר (שב"ס) בהתמודדותו עם האסירים הביטחוניים, השונים במאפייניהם מהאסירים הפליליים. הדבר מחייב את שב"ס להתנהלות והיערכות שונה, וזאת על אף חוסר העניין שמגלים גופי הממשלה השונים.

שגית יהושע תגיש בחודש הבא את עבודת הדוקטורט שלה, שעליה היא שוקדת זה שנים, למחלקה ללימודי מלחמה באוניברסיטת קינגס קולג' בלונדון. נושא המחקר שלה, שאותו החלה באוניברסיטת בר-אילן, הוא "פרופיל סוציאל-פסיכולוגי של מנהיגי טרור בבתי כלא בישראל".

במסגרת המחקר היא נפגשה וראיינה ראיונות עומק 18 ממנהיגי חמאס, ג'יאהד איסלמי ופתח בבתי הכלא הישראליים. היא מנועה מלנקוב בשמות האסירים, משום שהבטיחה להם כי שמם לא ייחשף, ומטעמים של צנעת הפרט. המחקר המרתק מספק הצצה לחיי האסירים בבתי הכלא, לדינמיקה ביניהם ובין רשויות המדינה וכמובן להשקפת עולמם. אך לא פחות מכך, השיחות של יהושע עם האסירים חושפות אותם כבני אדם.

השיחה עם יהושע, בת 35, מתקיימת בלונדון. היא נולדה למשפחה דתית בראש העין, למדה באולפנה והמשיכה להגדיר עצמה כדתייה גם במהלך שירותה הצבאי. בגיל 27 נטשה את הדת מטעמים מצפוניים. היא למדה מזרחנות וקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן והמשיכה לתואר שני בקרימינולוגיה בהדרכתו של פרופסור ג'רלד קרומר. נושא עבודת המאסטר שלה היה "הפרופיל האישיותי של מנהיגי טרור בכלא". במסגרת לימודיה עבדה כמטפלת באסירים מטעם שירות בתי הסוהר ועם חולי נפש בבית החולים גהה. "הטיפול בעבריינים עניין אותי מאוד", היא מדגישה, "ובמקביל התעניינתי בנושא הטרור. הביקורים בכלא חיזקו וקישרו בין שני תחומי ההתעניינות שלי וכך עלה בי הרעיון לחקור את מאפייני האישיות של מנהיגי טרור בכלא".

המנחה שלה סבר כי ההצעה מעניינת, אך הביע חשש שאוכלוסיית המחקר, קרי האסירים, לא תשתף פעולה. אך האסירים דווקא לא נרתעו מהרעיון, ולהפתעתה הרבה גם מנהלי שירות בתי הסוהר. בניגוד לדימוי הציבורי של השירות היא מצאה שם, בשנת 2006, שבה הבשיל הרעיון - אנשים פתוחים שהיו מוכנים לאפשר לה לבצע את עבודתה. במיוחד היא אסירת תודה לנציב השב"ס דאז רב-גונדר יעקב גנות, לקצינת המודיעין הראשית דאז גונדר משנה בטי להט, לראש ענף פעילות חבלנית עוינת (פח"ע) ומחקר סגן גונדר גבי יהודה ולד"ר יהושע וייס, ראש ענף אבחון ומיון. "לא אני ולא בשב"ס ידענו מה תהיה תגובת האסירים ואם הם יסכימו לשתף פעולה עם המחקר ולהיפגש אתי ואם אצליח להרים את הנושא", היא נזכרת בחששות ובלבטים שהעסיקו אותה בראשית הדרך "להפתעתנו זה הצליח".

המפגשים התקיימו בעיקר בכלא הדרים, שבו מרוכזים מנהיגי האסירים הפלסטינים. המנהיגים נחלקים לפי השתייכותם הארגונית - לחמאס, לג'יאהד האיסלמי, לפתח, לחזית העממית וכולי - ומקפידים על חלוקה זו.

הסיבה לריכוזם של מנהיגי האסירים בבית כלא אחד כך היא מאוד פרוזאית. השב"ס מעוניין לפקח על המנהיגים ביתר קלות ולצמצם את השפעתם. ריכוזם אמור להקטין את הסיכוי שהם ינהיגו - ואם צריך גם יתסיסו - את שאר האסירים בכל בתי הכלא. אך תוכניות לחוד ומציאות לחוד: ההנהגה המרוכזת בכלא הדרים מצליחה, כמובן, להעביר את מסריה לכל בתי הכלא ולכל האסירים והם מקבלים את מרותם.

מנהיגי האסירים אף בוחרים מטעמם דובר, שאחראי על הקשר בין ההנהגה לשירות בתי הסוהר. לרוב נבחר לתפקיד אדם שיודע עברית, ולא מזיק אם הוא ניחן גם בכריזמה. התפקיד דורש יכולת טובה בניהול משא ומתן עם השב"ס כדי להשיג לציבור שולחיו את צרכיהם ודרישותיהם. מעניין להדגיש כי הדובר נבחר על ידי האסירים בבחירות דמוקרטיות.

עד ששוחרר בעסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה ב-2008, היה הדרוזי הלבנוני סמיר קונטאר דובר האסירים הביטחוניים. התפקיד ניתן לו מכמה סיבות. ראשית - הוותק שלו. הוא ישב בכלא מאז 1974, אז נלכד בחוף נהריה, לאחר שיחד עם שני חבריו לחוליית המחבלים מארגון "חזית השחרור הפלסטינית", הרג באכזריות את דני הרן ובנותיו עינת ויעל ואת השוטר אליהו שחר. סיבה נוספת היא היותו "אאוטסיידר" לבנוני. הוא למד באוניברסיטה הפתוחה והשלים תואר שני. נושא עבודתו היה השואה. נאמנה לאתיקה המקצועית ולהתחיבויותיה, מסרבת יהושע להסגיר את התשובה לשאלה אם קונטאר היה אחד ממרואייניה.

יהושע זוכרת במיוחד את הפגישה הראשונה עם מרואייניה. "קצין המודיעין של הכלא לקח אותי לאגף השמור שבו מרוכזים האסירים והכניס אותי לחדר. הגעתי לכל המפגשים בלבוש צנוע - חולצות ארוכות, מכנסיים - כי רציתי לכבד אותם וכדי לא לעורר התנגדות מיידית. הציעו לי שבמפגשים יהיו נוכח איש שב"ס, אך דחיתי את ההצעה משום שידעתי שכך לא אוכל לנהל שיחה פתוחה ככל האפשר וזה יתפרש כמחקר מטעם. קצין המודיעין שחשש מאוד שמא אני מסתכנת, הנחה אותי מה לעשות במקרה חירום. אך לא היה בכך צורך. האסירים הוכנסו לחדר ללא אזיקים. הסברתי לכל המרואיינים שאני סטודנטית, שאיני קשורה לשלטונות ולא עובדת או פועלת מטעמם. אמרתי להם גם שהבחירה אם לדבר איתי היא שלהם, והיה ברור לי שלא ניתן לכפות זאת עליהם". היא נזכרת במפגש טעון עם אחד ממנהיגי החמאס, שהיה חשדן במיוחד: "אמרתי לו, אם אתה לא מרגיש בנוח אתה יכול לקום וללכת".

אחת המסקנות המעניינות שלה היא שבניגוד למצופה דווקא אסירי החמאס בכלא מקפידים יותר על מראית עין של קבלת החלטות בהליך דמוקרטי, בוודאי יותר מהנהגת הפתח בבתי הכלא, שנוטה לקבל החלטות בלי לשתף את כלל האסירים המשתייכים לתנועה. "יש דמוקרטיזציה מדהימה בכלא", היא מדגישה.

אינך נסחפת? אולי לקית בתסמונת שטוקהולם, שבה הסוהר מזדהה עם האסיר?

"לרגע לא שכחתי שאני מדברת עם רוצחים שנשפטו לתקופת מאסר ממושכות ועל חלקם נגזרו עונשים של כמה וכמה מאסרי עולם. היה לי קשה לשמוע אותם מספרים לי בפרטי פרטים על מעשה רצח או על פיגוע שבו השתתפו. כמובן שאני לא מזדהה עם המעשים שלהם. אבל מצד שני ישבו מולי בני אדם שנפתחו וסיפרו לי סיפורים אישיים. חשתי אמפתיה כלפי כמה מהם, ובעיקר לסיפורים שלהם; אחד מהם סיפר לי על אח שנהרג".

על סמך הראיונות ומחקר נוסף שערכה, בנתה יהושע פרופיל של מנהיגי האסירים, על פי חמישה קריטריונים: הרקע הסוציאלי, מאפייני האישיות, סגנון המנהיגות השונה בכל ארגון, השקפת העולם והרציונליזציה למעשי הטרור, התהליכים שעוברים על האסירים בכלא.

בפרק העוסק בנימוקים לטרור, מספרת יהושע, היא השוותה בין רציונליזציה של עבריינות פלילית לזו הפוליטית.

אילו הבדלים מצאת?

"הם משתמשים גם ברציונליזציה של עבריינים, אך הם אינם מתנערים מהמעשים או משמיעים טיעונם בנוסח הכריחו אותי לבצע את מה שעשיתי. להיפך, הם מקבלים על עצמם אחריות ומסבירים שחשו צורך לבצע את הפעולות. במילים אחרות לא מצאתי בראיונות מאפיין של הסרת אחריות".

ומה את מסיקה מכך?

"מדובר במנהיגים, ולכן ברור שהם לוקחים על עצמם את האחריות".

כאשר חקרה את התהליכים שעוברים על האסירים בבתי כלא הישראליים, השאלה שהעסיקה את יהושע הייתה אם עמדותיהם של האסירים מקצינות בשנות המאסר. תשובתה מפתיעה. "בבתי הכלא בישראל אין שום תהליך שיקומי לאסירים הביטחוניים, וזאת בניגוד למדינות בעולם כמו סינגפור, תימן וערב הסעודית שבהן מנסים להעביר את האסירים תהליך של דה-רדיקליזציה. בישראל לא ניתן לעשות זאת, לדעתי גם מסיבות פוליטיות: כל הזמן נשמעות טענות שהאסירים נהנים מתנאים של בית מלון וכולי. מה גם שהאסירים עצמם לא יסכימו לשום תהליך שיקומי מטעם הרשויות, כי יראו בכך סוג של שיתוף פעולה וכניעה לאויב.

"עם זאת, גיליתי במחקר כי למרות היעדרה של תכנית שיקום, האסירים עוברים בכל זאת תהליך של התמתנות ונעשים פרגמטיים יותר. זה נובע מכך שחלקם לומד לתארים מטעם מוסדות ישראליים. הם באים במגע, חלקם בפעם הראשונה, עם ישראלים. הם צופים בשידורי טלוויזיה, קוראים עיתונים ומתחילים להבין ולהכיר קצת יותר מקרוב את ישראל והישראלים".

לפי המחקר של יהושע, תוצאת התהליך היא שרבים ממרואייניה, שבדבריהם משקפים הלך רוח רחב יותר, אומרים שכאשר ישתחררו לא יחזרו להיות "לוחמים", כפי שהם מגדירים עצמם. "הם אמרו לי שהם ימשיכו כמובן להשתייך לארגון, אך ימלאו תפקיד פוליטי ולא צבאי. מבחינתנו כישראלים אולי אין הבדל, שהרי המנהיגים הפוליטיים והצבאיים שולחים את אנשיהם לבצע פעולות טרור, אך לראייתם יש הבדל בין לוחם למנהיג. שמעתי אפילו כאלה שאמרו שעם שחרורם לא ירצו יותר להישאר במאבק. שמעתי אותם אומרים, אני את שלי עשיתי. תרמתי את חלקי וכעת אני רוצה לסייע למשפחתי".

ומהי המלצתך, לאור המחקר?

"שכדאי לישראל לדבר עם מנהיגי האסירים בכלא. אני סבורה שרצוי שגופי המודיעין בישראל יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם לגבי המשך הקשר עם מנהיגים, שהיו פרגמטיים ומועילים בכלא, וששוחררו".

למרות חשיבות המחקר, היא גילתה לאכזבתה שבקהילת המודיעין של ישראל לא מיהרו לאמץ את מסקנותיה. היא אמנם הציגה את המחקר בפני כמה ארגונים וניסתה לבדוק אפשרות של פיתוח ענף הפרופילאות – המוכר היטב בתורת הקרימינולוגיה – גם באגפי המחקר של גופי המודיעין, נתקלה בחוסר עניין או בטענה ש"אין לנו תקציב". פה ושם שמעה גם הערות סקסיסטיות ממאזיניה, שהיו תמיד כולם גברים, הערות שהתייחסו לגילה הצעיר או למראה. לעומת זאת, היא גילתה פתיחות רבה יותר בבריטניה, שם הרצתה בפני אנשי היחידה ללוחמה בטרור של משרד הפנים.

"חבל", היא קובעת בצער, "שדווקא בישראל מוכת הטרור, ובניגוד למדינות בעולם המערבי, אין את הפתיחות וההכרה בחשיבות הנושא". היא הייתה יותר משמחה אם לאחר קבלת הדוקטורט, היא הייתה יכולה למצוא תעסוקה באחד מגופי הביטחון או במשטרה ולחזור הביתה, אך כרגע אינה רואה שום סיכוי לכך בישראל.

עוד "חשאי בחמישי":
תקיפה באירן בתוך 80 יום?
נתניהו שמע קולות מהשמיים?