סיפורו של עיתונאי "הארץ", אורי בלאו, הוא סיפור מתח לכל דבר. יש בו חיילת צעירה ששירתה בלשכת אלוף, מסמכים סודיים למאות ואלפים, בג"צים ברקע, סוכני חרש של שירות הביטחון הכללי, פרקליטים נשואי שם, יועץ משפטי לממשלה ועיתונאי צעיר - שלוחם נגד הממסד.
אם לא די בכל אלה, אזי החיילת הצעירה, ענת קם, מרצה מספר שנות מאסר בכלא נווה תרצה והעיתונאי המיוסר נאלץ לברוח לאנגליה, בה שהה כמעט שנה, עקב פחדו מסוכני החרש שביקשו "לשוחח" איתו.
על כמה דברים אין מחלוקת. החיילת הצעירה הוציאה אלפי מסמכים מלשכת האלוף. המסמכים היו מבצעיים וסווגו כסודיים וסודיים ביותר. את המסמכים העבירה לבלאו, על מנת שזה יוכל להיווכח מהם, שהמדינה מפרה את צו בג"ץ ויפרסם את הדברים החמורים בעיתונו.
מערכת הביטחון הבינה מהפרסום, שבלאו מחזיק מסמכים מסווגים ביותר - ומכאן התחילה להתגלגל החקירה. בלאו ערך הסכם עם שירות הביטחון, לפיו העביר להם 50 מסמכים וטען כי לא נותרו בידיו מסמכים נוספים. למרות טענתו זו, הוא המשיך להחזיק (בצורה לא מאובטחת) 1,800 מסמכים נוספים עובדה שנחשפה עם חקירתה של קם.
בלאו החזיק במסמכים כעיתונאי
פרקליטי העיתון התראיינו פעמים רבות בתקשורת, כאשר רוממות חופש העיתונות בגרונם. הם טענו שבלאו החזיק במסמכים כעיתונאי ולא במטרה לפגוע בביטחון. הם טענו עוד, שתפקידו של עיתונאי להחזיק במסמכים כאלה שכן זו מהות תפקידו.
עיתונאי, מטבע הדברים, מקבל הדלפות מאנשים שממלאים תפקידים בכירים ומודעים לסודות מדינה. המאמר של בלאו בוודאי לא היה הראשון שבו נחשפו פרטים רגישים על ידי עיתונאי. פרקליטיו של בלאו סברו שזו מהות תפקידו של עיתונאי במשטר דמוקרטי, ולכן ועל המערכת המשפטית לסגור את תיק החקירה נגדו.
בלאו הועמד לדין בעבירה של החזקת ידיעה סודית ללא סמכות, ללא כוונה לפגוע בביטחון המדינה. דינה של העבירה מאסר שבע שנים. הוא הודה בכך שהפר את ההסכמה אליה הגיע עם אנשי השב"כ, שלא מסר להם את כל החומר הסודי שהחזיק בידיו.
מן הסתם, יכולים היו סנגוריו המלומדים והמנוסים לטעון טענות רבות לזכותו. הם יכולים היו לעשות שימוש בטיעון של חופש העיתונות, בתפקידו של העיתונאי במשטר דמוקרטי וכיוצא באלה, טענות חוקתיות אחרות. במקום זאת, הם הגיעו להסדר עם הפרקליטות, על פיו ירצה מרשם עונש קל מאד של ארבעה חודשי מאסר אך לא בבית האסורים, אלא בעבודות שירות בלבד.
הסדר הטיעון הוא הישג יפה לסנגורו של בלאו
הסדר הטיעון הוא בוודאי הישג יפה לסנגורו של בלאו, עו"ד ז'ק חן. אדם שעומד לדין בעבירות כה חמורות, נשלח בדרך כלל לבית האסורים ממש, ולא לעבודות שירות. אדם כזה אמור "להחזיק את הסורגים מבפנים" ולא מבחוץ. אך יחד עם ההצלחה האישית הגדולה נותרנו עם שאלות רבות בלתי פתורות. הצדדים החליטו להגיע להסדר ביניהם ובכך יש מעין הכרה של בלאו, שהחזקת המסמכים על ידו לא הייתה כרוכה בתפקידו כעיתונאי. שאם לא כן - מדוע הודה? יש בהודאה זו כדי לקבוע, שעיתונאי אינו חסין מהעמדה לדין בנסיבות אלה, ולמרות תפקידו החשוב במשטר דמוקרטי יש גבול למותר לו.
בכך שהטעה את אנשי השב"כ, לחשוב שמסר להם את כל המסמכים - חרג מתפקידו העיתונאי "וגלש" למחוזות עברייניים, של מודעות להחזקה אסורה שלהם. בהודאתו הוא מעקר, לכן, את הטענות החוקתיות להן טען בעבר. יחד עם זאת, גם המדינה כאילו אומרת שהסכימה לעונש כה קל רק עקב תפקידו כעיתונאי וכיוון שהוכח שהדברים לא נעשו מתוך כוונה לפגוע בביטחונה. אין זה עניין של מה בכך, שהמדינה, שהשקיעה מאות ואלפי שעות חקירה בתיק וכן שעות עבודה רבות של היועץ המשפטי לממשלה בכבודו ובעצמו, מסכימה להטיל עונש כזה, על מי שקראה לו בעבר "בוגד".
האם באמת חופש העיתונות בסכנה כתוצאה מהסדר הטיעון? האם יש ממש בחשש של אגודת העיתונאים לפיו "האגודה מצרה על עסקת הטיעון בפרשת אורי בלאו. עסקה זו מאששת למעשה את טענת המדינה בדבר האיסור על אחזקת מסמכים מסווגים לצורך עבודה עיתונאית"?
אין להקל ראש בהחזקת מסמכים סודיים
האם כתוצאה ממקרה זה יחשוש כל עיתונאי סביר לפרסם כי מלחמה מתרגשת עלינו - בשל החשש שיעמוד לדין? אני סבור שסכנה כזו אינה רובצת לפתחנו. בלאו הוא העיתונאי הראשון שעומד לדין בנסיבות כאלה. אילו היה מחזיר לשב"כ את כל המסמכים בהזדמנות הראשונה - לא היה עומד לדין ולא היה צריך לעזוב את הארץ למשך כמעט שנה.
לא בכדי עסק בשאלה היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בכבודו ובעצמו. אות היא וסימן, שהדרגים המשפטיים הבכירים ביותר צריכים להשתכנע בטרם יועמד לדין עיתונאי - עקב עבודתו העיתונאית. לדעתי, די בכך כדי להבין שהתביעה מרוסנת דיה בהפעלת יכולתה להגיש כתבי אישום במקרים דומים. אין לכן כל צורך בחקיקה מיוחדת.
לדעתי, חופש העיתונות נשמר ולא נפגע כלל. נקווה שלהבא יבין כל אדם, אפילו אם הוא עיתונאי, שאין להקל ראש בהחזקת מסמכים סודיים, אשר עשויים לפגוע בביטחון כולנו באופן ניכר - אם יפלו לידיים הלא נכונות.
הכותב עוסק במשפט פלילי ובעבירות צווארון לבן
