יכולותיה ומגבלותיה של מערכת כיפת ברזל

מסיכום הפצצת יישובי הדרום בטילי גראד ורקטות קסאם עולה תמונה ברורה ולא מפתיעה על יכולותיה ומגבלותיה של מערכת היירוט כיפת ברזל וטיל היירוט "טמיר". המסקנה הברורה, המחדדת את מה שהיה ידוע עד כה, היא שכיפת ברזל יכולה ליירט טילים ורקטות שמשוגרים מטווח קצר וזאת בהצלחה של כ50%. אך צריך לשוב ולומר כי הכיפה אינה מסוגלת להתמודד עם רקטות שנורות מטווח קצר יותר ומעופן פחות משלושים שניות.

הדוגמא הטובה ביותר לכך הייתה בשדרות, לעברה נורו כ-30 רקטות קסאם וכיפת ברזל יירטה חמש מהן, כלומר ההצלחה מסתכמת בפחות מ-20%. אפשר שכיפת ברזל זיהתה עוד כמספר הזה של טילים וחישבה כי יפלו בשטחים פתוחים ולכן לא ניסתה ליירטם כדי שלא לבזבז עליהם טילים יקרים (מחירו של כל טיל מיירט הוא כמאה אלף דולרים ומחירה של רקטת קסאם הוא כאלף דולרים) הרי במקרה כזה אחוזי ההצלחה יוכפלו ל-40%.

זהו בהחלט הישג מרשים, במיוחד שנאמר כי "כל המציל נפש אחת כמו הציל עולם ומלואו", ובגינו הוחלט להעניק למפתחי המערכת מרפא"ל את פרס ביטחון ישראל. אך גם צריך להבין את תנאים והמגבלות של כיפת ברזל בהגנה על שדרות: לישראל יש כיום ארבע סוללות של כיפת ברזל שמופעלות על ידי מערך ההגנה האווירית (נ"מ לשעבר) של חיל האוויר – בנתיבות ובשדרות.

בעבר נטען בכלי התקשורת ומפי מומחים שכיפת ברזל לא תוכל ליירט רקטות קסאם הנורות לעבר שדרות. זה היה נכון לגבי הקסאמים קצרי הטווח של עד שבעה קילומטרים. אם כן, מה גרם להצלחה הפעם גם אם היא חלקית? ברפא"ל, יצרנית הסוללה, ובהגנה האווירית מדברים על "שדרוג" המערכת ועל יישום לקחים מהניסיון המצטבר בהפעלתה. אך נראה שהמציאות מורכבת יותר. עד למבצע עופרת יצוקה ב-2009 ירו הפלסטיניים את רקטות קאסם מהקצה הצפוני של רצועת עזה בקרבת בית לאהיה, בית חנון וג'בליה, שהמרחק משם לשדרות הוא כשבעה קילומטרים. זה גם היה קצה טווח הקסאמים. אך מאז הצליחו המהנדסים הפלסטיניים לשדרג את יכולות הקסאם. כיום יש להם רקטה משופרת ששוקלת כ-90 ק"ג, ראש הקרב שלה שנושא חומר נפץ הוא כ-20 ק"ג והטווח המרבי של הרקטה הוא 17 ק"מ.

הקסאם המשופר מאפשר לפלסטינים לשגר אותו משטחים בנויים בלב העיר עזה. הם עושים זאת גם מהחשש ששיגורו מצפון הרצועה משטחים פתוחים יחשוף אותם לפעילות חיל האוויר. שיפור הקסאם מאפשר גם לפלסטינים לשמר את מערך רקטות הגראד (קטיושות) שהן מדויקות יותר (גראד קצר לטווח של 21 ק"מ והארוך עד 40 ק"מ) לירי על יעדים "ערכיים" יותר כמו אשקלון, אשדוד , גדרה או באר שבע.

וכך נורו טילי קסאם משופרים מהעיר עזה שמרוחקת כ-13 ק"מ משדרות. בנתיבות רשמה כיפת ברזל אחוזי הצלחה פחותים אף יותר. על העיר נורו שש רקטות גראד. אחת פגעה בבית וגרמה לנזקים כבדים. אחת יורטה והשאר לפי הודעות דובר צה"ל נפלו בשטחים פתוחים. אפשר שאחד מאותם שטחים פתוחים הוא בעצם מגרש חניה ששוכן במרחק של כמאה מטרים מבית חב"ד בעיר. אולי לכך כיוון הרב של חב"ד כשדיבר על נס שאירע כשנשמע קול נפץ עז ולא נגרמו שום אבדות בנפש ולא נזקים לרכוש.

בסך הכול נורו על יישובי הדרום – קיבוצים, מושבים עיירות וערים כ-150 גראדים וקסאמים (וזאת בנוסף לירי פגזי מרגמה על ישובים השוכנים בקרבת הגבול). כיפת ברזל יירטה שלושה עשר מהם, שזה פחות מ-10%. אך אם ניקח בחשבון שכיפת ברזל זיהתה, איכנה ונמנעה מלשגר טילי "טמיר" לעבר רקטות וטילים שחישבה כי יפלו בשטחים פתוחים הרי נגיע ללא יותר מ-30 או אם נרחיק לכת ל-40 אחוזי הצלחה.

המסקנה, כדברי ד"ר נתן פרבר, מומחה לטילים, היא "שאין הפתעות בביצועים של כיפת ברזל. מדובר בפיתוח טכנולוגי חשוב שמפתחיו ברפא"ל ראויים לכל השבחים אך הוא מוגבל ביכולותיו. הוא אינו יכול להגן על יישובי עוטף עזה שלמענם לכאורה פותח ויכולתו להגן על שדרות היא מוגבלת ביותר". מכאן המסקנה היא שממשלת ישראל חייבת למהר ולבנות מקלטים ולספק מגון לתושבים המתגוררים במרחק של עד שבעה קילומטרים מהגבול. היום מי שמתגוררים במרחק של עד ארבעה קילומטרים וחצי נהנים ממיגון ומקלוט סבירים. כך גם התחייבה הממשלה לפני כמה שנים אך מאז עשתה מעט מאוד למען התושבים באזור.

הבעיה היא אפוא אקוטית במיוחד לתושבים שנמצאים במרחב הפרוץ שאינו ממוגן שבין ארבעה קילומטרים וחצי מהגבול לשבעה. משרד הביטחון צריך לאמץ את קריאתו של חיים ילין ראש המועצה האזורית חבל אשכול שקרא להקציב מיד כ-300 מיליון שקלים לבניית המקלטים לתושבים ברצועה זו. ילין הציע שבהעדר מקורות מימון חדשים הכסף יבוא על חשבון פיתוח סוללה נוספת חמישים של כיפת ברזל שעלותה ללא הטילים המיירטים היא כ-200 מיליון שקלים.

מסקנה חשובה נוספת שצריך לומר אותה ללא כחל ושרק היא שגם אם נגיע לחזון אחרית הימים וישראל תצטייד (בעזרת הסיוע האמריקאי) ב-13 סוללות של כיפת ברזל, כפי שסבורים מומחים וועדת משנה של הכנסת שדנה בנושא, הרי ההגנה שהן יספקו תהיה גם היא מוגבלת בלבד.

13 סוללות עם שלושה משגרים ו-400 טילים מיירטים בכל סוללה (בסך הכול כ-5000 טילים מיירטים שעלותם של הטילים בלבד היא שני מיליארד שקלים) יוכלו במקרה האופטימלי ליירט עד עשרת אלפים טילים (על כל טיל אויב יש לשגר שני טילי "טמיר"). לפי הערכות אמ"ן, יש לחמאס ולחיזבאללה גם יחד כ-30 אלף רקטות ואולי אף יותר. מכאן, שלמרות כיפת ברזל, העורף הישראלי בצפון ובדרום (כמעט עד לגוש דן) יהיה עדיין חשוף לכ-20 אלף טילים.

הפתרון היחיד לסכנה זו הוא בשיפור המיגון וברכישת מערכות הגנה משלימות כמו תותחי ה"וולקן פלנקס" שמחירם זול יחסית, אם כי גם יעילותם מוגבלת ביותר להגנה על נקודות אסטרטגיות קטנות ובתותחי לייזר. לפחות צריך לתבוע ממשרד הביטחון שיביא מערכת אחת כזו של תותח הלייזר כדי לבדוק את יכולותיה וביצועיה בתנאי אמת.

עוד בנושא:
השקט הופר: גראד יורט על ידי כיפת ברזל מעל אשקלון
הקונגרס אישר: מיליארד דולר נוספים ל"כיפת ברזל"
ישראל ביקשה מארה"ב: סבסדו ארבע כיפות ברזל