פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעימות האחרון בצרפת הלהט נתקע בטמפרטורת החדר

      הקרב המילולי באולפן בין סרקוזי להולנד כלל השמצות ועלבונות, אך הפער בין המועמדים נותר על כנו גם ערב הבחירות. המאבק באולפן על שלט המזגן הותיר את הרושם החזק ביותר

      בעימות האחרון בצרפת הלהט נתקע בטמפרטורת החדר

      (צילום: רויטרס; עריכה: יאיר דניאל)

      בפריז היה אמור להירשם אתמול רגע השיא במערכת בחירות ארוכה, מתישה ונטולת שיאים. שני היריבים שיתמודדו זה מול זה עוד שלושה ימים על המפתח לארמון האליזה באו לאולפן בפרבר סן סנט-דני, ונפגשו בפעם הרביעית בחייהם לעימות טלוויזיוני, מוזר ויוצא דופן. לצרפתים לא היה לאן לברוח. השואו של השנה הפקיע את לוח השידורים של מרבית הערוצים למשך שעתיים ו-45 דקות (אחרי הארכה). הנחמה הייתה אחת: היה זה הערב המילולי האלים ביותר בתולדות העימותים הפוליטיים של צרפת; עלבונות בפריים טיים, הנשיא משתולל, הפייבוריט מזיע ושניהם רועדים. רק לדאוג שהיין לא יגמר.

      בתחילה, השיחה באולפן דמתה למריבה דרמטית של בני זוג (הולנד לסרקוזי: "אתה תמיד משחק את הקורבן"). אך במהרה ניתן האות, והסכינים נשלפו: סרקוזי הטיח בהולנד "אתה שקרן" (פעם אחת, ופעם נוספת, והספירה אבדה אחרי שמונה פעמים) והתלונן שהסוציאליסטים משווים אותו לפשיסט ולנאצי. גם קור הרוח הידוע-לשמצה של הולנד זינק לנקודת הכאילו-רתיחה (ועל המזגן עוד נדבר): "הרי אתם אמרתם שאני בעצמי נראה כמו דייר בגן החיות", נזף בנשיא.

      עימות בין נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לפרנסואה הולנד. פריז, מאי 2012 (AP)
      האולפן "בדמות-ספטוניק", אמש ליד פריז (צילום: AP)

      שיא הערב – ההתייחסות לדומיניק שטראוס-קאהן – הגיע מאוחר מדי, אך כאתנחתא דרושה לפני שהצופים נמלטים בזפזופ לערוץ אחר. עייף ומותש, סרקוזי אמר להולנד כי הוא "אינו מוכן לשמוע שיעורים מהמפלגה הסוציאליסטית, זו שעומדת מאחורי שטראוס-קאהן". הולנד ידע מה להשיב, והזכיר לסרקוזי, ולעשרים מיליון הצופים, שדווקא הוא זה שמינה אותו לתפקיד יו"ר קרן המטבע הבינלאומית.

      מזגן, מזגן, מזגן

      העימות עסק בשורה רחבה של נושאים, מכלכלה ועד שימוש בגרעין אזרחי וכלה בהגירה ובמדיניות חוץ, בעיקר בנסיגה מאפגניסטן, אבל אף מילה על המערכה להפלת קדאפי בלוב (סרקוזי עדיין מאיים לתבוע עיתון שפרסם כי הרודן הלובי שיחד אותו). השניים השמיעו בעימות מסרים דומים מאוד באשר לסוגיית ההגירה והיחס למוסלמים, שעיקרן - "גבולות זה דבר טוב", בייחוד נגד מי שבא מאפריקה, כי מי לא ירצה לזכות בקולותיהם של מצביעי הימין הקיצוני?

      ערב העימות, יועצי התקשורת של הנשיא ניקולא סרוקזי כרכרו כטווס, וסיפרו שהצליחו לכפות על מנחי העימות את תנאיהם לקיומו: על כך שסרקוזי לא יצולם מהצד (כי האף שלו כעור); על הכיסא המתוחכם שסידרו לנשיא (עם הגבהה סמויה לנמוכי קומה); על כך ש"סקנדל הטמפרטורות" מהעימות של 2007 לא ישוב, וכי איש לא יגרום לנשיא הרפובליקה "להזיע בכוונה".

      גם להולנד היו דרישות: לא להציב מצלמה מאחורי ראשו (כדי להשכיח לשעתיים וחצי מעיני הציבור את החור שנפער בפדחתו); לא לצלם במצלמה מסוג כזה-וכזה את משקפיו (כדי שלא לשוות לו את תדמית "השבלול" שכבר דבקה בו); וכולי. אבל עיקר הדיון, שוב - המזגן, המזגן, המזגן.

      עימות בין נשיא צרפת ניקולא סרקוזי לפרנסואה הולנד. פריז, מאי 2012 (AP)
      שעתיים וחצי של שידור הופקעו מרוב ערוצי החדשות בצרפת (צילום: AP)

      אך גם אם סרקוזי והולנד היו עורכים את הדיון ביושבם מול אח יוקדת ולא ב"אולפן קפוא, דמוי חללית ספוטניק", כלשונו של הולנד, אין זה משנה. שניהם הזיעו ולא הצליחו לשנות דבר. לכל היותר, העימות היווה הזדמנות עבור הציבור להכיר מעט יותר את הולנד, המסתמן בבירור כנשיא הבא של צרפת, ולשמוע אותו מדבר זמן רב ברצף כדי לשטוח את המצע השלם שלו.

      רק עוד קצת

      היה זה עימות ארוך מאוד, שבו שני המועמדים מנו אחד לאחד את סעיפי המצע שלהם, באופן שאינו נהוג בעימותים במדינות אחרות. לעתים היה נדמה שהם מראיינים זה את זה. לפרקים, כאשר סרקוזי עבר ממתקפה אלימה לסתם-התנפלות, היה נדמה כי השידור לא יגמר לעולם; היה ברור שהנשיא מרגיש נוח יותר בזירת הקרב מאשר בזירה הרגועה, שבה הוא נאלץ להציג את עצמו לבחירה מחדש, תוך הידיעה הברורה
      שחלק גדול בציבור מאס בהן, ובעיקר מאס בו.

      למרות החוקים הנוקשים, ניתנה הארכה של 15 דקות בסוף השידור. ברגעים האלה, העימות נדמה לריצת מרתון, שבה שני המנצחים שהתעלפו הושבו לחיים ונאנסו חזרה אל מסלול הריצה. סקר ראשון שפורסם לפנות בוקר אמנם הראה כי התמיכה בהולנד עלתה מעט אחרי העימות, אך עד יום ראשון בלילה, מוקדם עדיין להספיד לגמרי את סרקוזי. הוא מסוגל לצמצם את הפער מול הולנד בעוד אחוז או שניים, ולא להיזכר בלבד כמי שנבעט מהלשכה בחוסר-חשק אחרי קדנציה אחת, אלא כמי שנאבק עד הרגע האחרון כדי להילחם בכך.