סמ"ר יואן (יעקב יוסף) זרביב עלה מצרפת לישראל בשנת 2003 וסיפר להוריו, חנה ואברהם (ג'רר), כי הוא מתכוון להתנדב ולעבוד באחד מהקיבוצים בישראל ולשוב לצרפת. יואן לא חשף בפני הוריו את חלומו להתגייס לצה"ל ולהפוך להיות לוחם. לאחר שנה בישראל הוא התגייס בחודש נובמבר 2004 לחטיבת הנח"ל, ושירת כלוחם חי"ר בגדוד "שחם" 931 בחטיבת הנח"ל. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הוא נכנס עם לוחמי הפלוגה המבצעית לכפר א-נדוריה בדרום לבנון ובשבת האחרונה של המלחמה, ב-12 באוגוסט 2008, הוא נהרג מפגיעה של טיל נ"ט ששוגר לעברו על ידי לוחמי חיזבאללה, והוא בן 22.
"המשימה להודיע להורים בצרפת הגיעה אליי, והבנתי מהר מאוד שהם בכלל לא יודעים שהוא לוחם", מספרת מירי מנחם, ראש תחום משפחות וקשרי חוץ באגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, בראיון מיוחד ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. מנחם אחראית לאתר את המשפחות השכולות ולהודיע להן על הנורא מכל, לארח אותן בישראל עם עלייתן לחלקות הצבאיות ועד חזרתן לבתיהן וגם למלא אחר בקשות נדירות.
"שלחנו את נספח צה"ל בפריז, אל"מ יוסי אדירי, לבית המשפחה. הוא הקיש על הדלת אבל הם לא היו בבית, והתברר כי הם בכלל נסעו לבית קיט במרסיי", מציינת מנחם. "הקונוסול במרסיי נאלץ להודיע להם על האסון. זה היה עבורם הלם מוחלט ושבר גדול. מיד עם הנחיתה הוא ליווה אותם. אחרי שהבינו מה קרה הם החליטו לקבור את הבן בחלקה הצבאית באשדוד. ההכנות, שלב החיפוש אחר ההורים, רגע ההודעה ועד הנחיתה בישראל הוא באחריותי וכל רגע הוא מורכב וחשוב. יואן הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. מאז שנהרג עולה האב מדי שנה לקבר ביום האזכרה ומארח חיילים מהגדוד של בנו".
מירי מנחם יושבת במשרד צר בבניין בתל השומר ומשם באמצעות טלפון אחד, מחשב וקשרים חובקי עולם, היא מנהלת את הקשר של משרד הביטחון וצה"ל עם הורים ואחים שכולים ברחבי העולם. "אני מקבלת אחריות מהרגע בו נדרשים להודיע לבני משפחה בחו"ל על מותו של חייל צה"ל, כולל הטסה ואירוח בישראל של ההורים והאחים לאורך השנים. משרד הביטחון אחראי להטיס את כל המשפחה המורחבת לקראת ההלוויה. שנה לאחר ההלוויה, זכאים ההורים השכולים לטיסה ואירוח מדי שנה ביום האזכרה או ביום הנפילה, לבחירת ההורים. האחים זכאים לטיסה ואירוח פעם בחמש שנים. אני אחראית לטפל בהם מרגע הטיסה".
בקובץ אחד על מסך המחשב של מירי מרוכזים רשימת כתובות ומספרי טלפון של למעלה מאלפיים משפחות שכולות ברחבי העולם בהן מארצות הברית, ניגריה, אוזבקיסטן, אוסטריה, אוסטרליה, אוקראינה, רוסיה, אזרבייג'ן, איטליה, אירלנד, אנגליה, אקוודור, מרוקו, ארגנטינה, יוון, אתיופיה, בולגריה, בלארוס, ברזיל, בלגיה, צ'כיה, צרפת, סרביה, ספרד, פולין, פורטוגל, פנמה, פרו, צ'ילה, קולומביה, קוסטה ריקה, קזחסטן, קניה, רומניה, שבדיה, שוויץ ותאילנד.
"המשפחות השכולות מגיעות אליי למשרד לאחר הביקור בקבר", מספרת מנחם, ומרימה תיק של נכה צה"ל שנפטר לאחרונה והוכר כחלל צה"ל, אשר רעייתו ובתו המתגוררות בתאילנד מבקשות לעלות אל קברו בחלקה הצבאית. "המשפחות השכולות אסירות תודה למדינת ישראל. כולם אנשים חמים שחלקם כלל לא ידע שביכולתם להגיע לחלקות הצבאיות במימון משרד הביטחון. הם מעריכים מאוד ויש בתוך המפעל הזה רגעים נדירים ומרגשים. יש מצבים שבהם אנחנו מתקשים לאתר את המשפחות, וכאן באה הגדולה של כל המערכת כולל נספחים צבאיים, שגרירים, קונסולים ואנשי משרד הביטחון".
במלחמת לבנון השנייה, לא הצליחה מירי לאתר את אמו של לוחם מאחר שבעיר בו היא התגוררה אין לישראל קונוסוליה. "לא הייתה לי ברירה אלא להיעזר במשטרה המקומית שתאתר את האם ולאחר מכן לערב את הקונסולית כיוון שבתה סבלה מבעיה בריאותית שבגללה היה קושי להעלות אותה למטוס, אך לבסוף הצלחנו להצמיד למשפחה ליווי ואישורים מתאימים. הם הגיעו לישראל והאם התעקשה, למרות ירי הטילים על חיפה בזמן המלחמה, ללון במלון בלב העיר שבה נערכה ההלוויה, חיפה. הקושי להסביר לה את המצב ולבסוף ללוות אותה הוא באחריות משרד הביטחון. לצערי התפקיד מזמין לך אירועים לא צפויים ואנחנו עומדים בכולם ברגישות וסבלנות".
בספטמבר 2002 נהרגו חמישה לוחמי חטיבת גבעתי בהתפוצצות נגמ"ש בשכונת זייתון שברצועת עזה כתוצאה מהפעלת מטען חבלה לעברם. בין ההרוגים היה סמ"ר יעקב מרוויצה. אביו נפטר בילדותו ובשנת 2002 הוא עלה ארצה כשהוא מותיר בבלגרד את אמו ואחותו, ובניגוד לדעתן הוא התגייס למסלול הלוחמים של גבעתי. "אמו התעקשה לקבור אותו בנובי סאד שבסרביה. לכן ערכנו טקס בתל השומר, ולבסוף הטסנו את הארון עם חברתו, שניים מחבריו הלוחמים וקצין העיר לסרביה. אחרי שנה פנה אליי הנספח הצבאי של צה"ל ברומא שביקר את המשפחה וסיפר לי שהאם מבקשת קבר צבאי. מעולם לא עשינו את זה, אך שר הביטחון אישר את הבקשה, ושינענו לסרביה את האבן והקמנו קבר צבאי שהוצב במקום עם טקס צבאי".
סיפור חריג נוסף בלשכה הקטנה של מנחם החל במכתב ארוך ששלח קיבוצניק ישראלי בו הוא כתב כי סבו, שמריהו ויינשטיין, התגייס לקומנדו 51 הבריטי, לחם באפריקה נגד האיטלקים במטרה לשחרר מידיהם את חבש, נפל כגיבור בשנת 1941 ונקבר בהר קרן בחבש יחד עם לוחמי קומנדו נוספים. אביו של כותב המכתב הוא אורי ויינשטיין, בן 76, שמעולם לא עלה לקבר אביו, ולפני שלא יעמוד לו כוחו הוא ביקש את סיוע משרד הביטחון לראות לראשונה בחייו את הקבר. "בדקתי עם מביני עניין היכן זה נמצא והבהירו לי שמדובר באזור מאוד מסוכן למוד קרבות וזו בעיה לטוס לשם", סיפרה מנחם והוסיפה, "קצין הביטחון של משרד הביטחון הודיע לי כי הוא יהיה מוכן לאבטח את האב ולדאוג לשלומו למרות המצב הביטחוני הבעייתי שם בשל הרגישות הרבה שלו. הבקשה אושרה על ידי ראש האגף אריה מועלם ואורי טס לבקר לראשונה את קבר אביו שנהרג כשהיה בן 6. קיבלתי מכתב תודה כולל תמונה על רקע הקבר וזה היה מרגש. מדינת ישראל חבה חוב גדול לחללים באשר הם".
רגע מרגש נוסף בלשכתה של מירי התרחש כשקיבלה פנייה מתושבת טורונטו שבקנדה שביקשה לפני כחמש שנים לעלות לקבר אחיה, טייס שנהרג בשנת 1952, לראשונה בחייה בשל מצבה הבריאותי. לאחר שעלתה אל הקבר, ביקרה במשרדה של מנחם וביקשה לפתוח את התיק האישי של אחיה, ממנו עלו פרטים מיוחדים על שירותו בחיל האוויר, שכללו הפלות מטוסי אויב. היא גם גילתה עובדה עליה לא ידעה מעולם, כי אביה שנרצח בהגנה על שכונת מקור חיים בירושלים בשנת 1938, מוכר אף הוא כחלל צה"ל. "זו הייתה התרגשות אמיתית עבורה", מציינת מנחם תוך כדי שהיא מתבוננת במכתב ומסדרת את התיקים עבי הכרס שכל אחד מהם הוא כל עולמו של החלל. "מפקד חיל האוויר דאז, האלוף אליעזר שקדי, שמע על הביקור, העניק לאחיה כנפי זהב ומסר לה אותם כאות הוקרה על פועלו כטייס בחיל. מאז חיל האוויר אימץ אותה".
סיקור מיוחד - פרויקט הנצחה
יוני שלפני אנטבה: צופיפניק, פילוסוף ושחקן שחמט
גולני שלהם: המפקדים שהותירו בי חותם לכל החיים
אלמנת השוטר: "הוא לא יכול היה למות מוות אחר"
לפנייה לכתב אמיר בוחבוט: amirbohbot@walla.co.il