יוני שלפני אנטבה: צופיפניק, פילוסוף ושחקן שחמט

(מתוך הסרט "follow me", באדיבות: Crystal City Entertainment)

מדי שנה, בתום חופשת הפסח, מתחילים חניכי השכבה הבוגרת של שבט "מודיעין" בירושלים בהכנות קדחתניות לטקס המסורתי של ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בעוד כישרונות השבט עמלים על החזרות למסכת, המחסנאים מתכננים כתובות אש והמדריכים מכינים מערכי פעולה, נדרשים חניכי כיתות ט' למשימה קשה במיוחד - חלוקת ההזמנות לטקס למשפחות השכולות.

ברחבי ירושלים פרושים 34 בתים של בוגרי שבט "מודיעין" שנפלו במלחמות ישראל, וחרדת קודש מלווה את החניכים בבואם למשפחות, אלה ששרו בעבר "היה נכון", והיום קוראות תפילת "יזכור". אחד מהבתים הללו ניצב ברחוב הפורצים 4 בשכונת קטמון בעיר. אף אחד לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה הגיע נציג מהמשפחה לטקס השבטי שנערך בבריכה לזכר חללי הצוללת אח"י דקר בהר הרצל, ובכל זאת, שנה אחר שנה, משלשלים החניכים ביראה מעטפה לתיבת הדואר בפתח הבית. היום מתגורר שם אביו של ראש הממשלה, בן ציון נתניהו, אך בעבר נשבה רוח צופית חזקה בחדרי הבית, בו גדלו שלושת הבנים לבית נתניהו - יוני, בנימין (ביבי) ועידו.

בין מאות סיפורי מורשת הקרב של חללי הנהגת הצופים בירושלים, לסיפורו של יוני, שנהרג ביולי 1976 במהלך פיקודו על מבצע אנטבה לשחרור מטוס אייר פראנס שנחטף לאוגנדה, הילה הירואית במיוחד. ב-1982, אף הוקם שבט על שמו במבשרת ציון.

גבורתו באנטבה הפכה לנדבך מרכזי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, אך לפני כ-50 שנה, עוד לפני שהיה ליוני של אנטבה ולאחיו של ראש הממשלה, היה הבן הבכור במשפחת נתניהו צופיפניק מושבע, שהעביר חלק ניכר מנעוריו בין סנדות, קוצים וזרדים בעמק המצלבה בירושלים.

"יוני היה נער רב תחומי ורב גוני", נזכר השבוע אחיו הצעיר, עידו נתניהו, "הוא היה תלמיד מצטיין, ראש מועצת התלמידים, קרא הרבה והיה שחקן כדורגל מעולה, אבל הצופים בהחלט תפסו מקום חשוב בחייו". עידו ממשיך ונזכר באחיו: "לא הייתה שאלה שיוני הוא מנהיג, וזה בא לידי ביטוי כבר בהיותו ילד, ומאוחר יותר גם בצופים".

כתלמיד בית הספר היסודי "דרום" (הקרוי היום על שם הנרייטה סאלד), החל יוני בפעילות בשבט "מודיעין", ונשאר נאמן לשבטו המקורי גם כשעבר לתיכון הגימנסיה ברחביה, על אף ששם מרבית בני שכבתו הגיעו מהיריב ההיסטורי הגדול של "מודיעין" - שבט "מצדה". התחרות הסמויה והמפרה בין "מצדה" ו"מודיעין", שני השבטים הראשונים בירושלים שנוסדו בסוף שנות ה-30', היא חלק בלתי נפרד מה-DNA החילוני בעיר, וכשהגיע לגימנסיה, ניסה יוני להשתמש בכושר השכנוע שלו ולגייס "עריקים" לחיזוק כוחותיו של "מודיעין".

בשל הפרש השנים בין האחים, שנות נעוריהם של אחיו הצעירים של יוני - בנימין (ביבי) ועידו, עברו ברובן בארצות הברית ולא ברחבת מסדרים ירושלמית. אך יחד עם זאת, גם ראש הממשלה, זכה לכפות כמה כפיתות מרובעות. מדי שנה, בחופש הגדול, היה מגיע לישראל ומבלה את חופשת הקיץ בירושלים, בבית חברו הטוב עוזי בלר, והיה מצטרף אליו למחנות הקיץ של שבט "מצדה", שם גם פגש את מי שתהיה לאשתו הראשונה, מרים (מיקי) ויצמן (הרן). כיום, בנו הצעיר של ראש הממשלה, אבנר, הוא חניך בשבט "בית הכרם". רישותה של המשפחה בהנהגת הצופים הירושלמית הוביל לכך שבמשך שנים לקראת טקס יום הזיכרון התעוררה קושיה בקרב החניכים: לאיזה מהטקסים יגיעו בני משפחת נתניהו, אם בכלל? אך אלה בחרו לרוב להנציח את כאבם במסגרת משפחתית מצומצמת.

"חבורת נתניהו", שבראשה עמד יוני, הייתה לשם דבר בירושלים של שנות ה-60'. ילדי שכונות קטמון ורחביה נהגו לשחק בכריות בחדר האחורי של בית המשפחה ולצפות בסרטוני הילדות של האחים, שחלקו את שנות ילדותם בין ישראל לארצות הברית הרחוקה, לשם נדדו בעקבות עבודתו המחקרית של האב, פרופ' בן ציון נתניהו, שהתמחה בחקר אנוסי ספרד והיה מעורכי האנציקלופדיה העברית. שם גם נולד יוני, במרץ 1946.

כשהיה יוני בן שנתיים חזרה המשפחה לישראל והשתקעה בשכונת תלפיות, שם נולדו שני אחיו הקטנים. לבית הנוכחי בשכונת קטמון, בו מתגורר האב עד היום, עברה המשפחה ב-1955, אך כעבור שנתיים, כשהיה יוני בן 11, שוב נסעה המשפחה לאמריקה הרחוקה בחסות הקריירה של האב. עוד שנתיים חלפו, והמשפחה שבה לישראל, ויוני החל ללמוד בגימנסיה, בעוד אחיו הצעירים המשיכו את השושלת המשפחתית בבית הספר "דרום".

כבר בגיל צעיר, ניכר היה שמדובר ב"מר כריזמה" וב"איש אשכולות אמיתי", נזכרו השבוע חברי ילדות של יוני. הוא קצר הישגים בלימודיו והפגין יכולות גופניות מרשימות, שיחק שחמט וקרא ספרי הגות ופילוסופיה, ותמיד נזעק להגן על אחיו בתגרות ובעימותים. למרות החינוך הרביזיוניסטי הקפדני בבית, זירת הפעילות החברתית הרוחשת הייתה בצופים, ולא בתנועת הנוער בית"ר. מהרגע שחזר לארץ, התייצב יוני בכל יום שלישי ושבת לפעולה בצריף הישן של שבט "מודיעין", ובכיתה י"א אף קיבל על עצמו לעמוד בראש גדוד "ארזים" של השבט.

"כשהייתי ב'ארזים', רציתי לגרום לכך שאכניס לכיתות ח' גדוד, ולא קבוצה שעומדת להתפרק", תיאר יוני באחד ממכתביו - שלוקטו לאחר מותו לספר "מכתבי יוני" - את הרצינות הרבה שייחס לתפקיד, במסירות של אנשי צופים "מורעלים" לערכי התנועה. "לאט לאט, במשך החודשים, ראיתי איך 20 ילד הופכים ל-40, ואחר כך ל-60, 80 ולבסוף אף ליותר ממאה. ראיתי איך תינוקות הופכים לכוח שיש להתייחס אליו ברצינות ובכבוד. ראיתי כיצד ילד הופך למבוגר וראיתי גדוד בהיווצרו".

רחביה וקטמון של שנות ה-60' היו מעוז של בני אקדמאים ופקידות ממשלתית בכירה, ואורח החיים היה צנוע יחסית. ההשתייכות לצופים לא הייתה עניין של מה בכך. אלו היו ימים של מלחמת חורמה בראוותנותם של "החבר'ה הסלוניים", ותנועת הצופים דרשה שמירה על קוד התנהגות קפדני: ריקודי זוגות, גרביונים, ואיפור היו יכולים בקלות לגרום לנידוי מהגדוד.

יוני לא מצא עניין במסיבות, וחיבורו הערכי לפטריוטיות הצופית ומסירותו לתנועה התבלטו מיד, כפי ששחזר השבוע שלמה קרמר, חבר ילדות. "באופן אישי ופרטי יוני היה טיפה מופנם יותר, ובמסיבות אני זוכר אותו כאחד שמעדיף להיות בצד ולקרוא ספר בזמן שאנחנו רוקדים", מספר קרמר, שהיה חברו של יוני לספסל הלימודים ב"דרום", אך מודה ש"ערק ל'מצדה'". "יוני מיצה את כל יכולותיו בצופים, זה היה מאוד חשוב לו. זו הייתה המעורבות החברתית האולטימטיבית מבחינתו, ובמובן הזה שיקף את החברותיות הגבוהה בה הוא התאפיין. היו לו תכונות אישיות שהציבו אותו בצמרת, וכל תכונות ההנהגה וההובלה שהתגלו אחר כך בצה"ל בלטו כבר כשהיה ב'מודיעין'", אומר קרמר.

ב-1963, התחוללה סערה בחייו של יוני הצעיר. באמצע כיתה י"א, בפעם השלישית בחייו, נאלץ לעזוב עם משפחתו את הארץ בעקבות הקריירה של האב, ולהשתקע בארצות הברית, בפרבר של פילדלפיה. הניתוק מישראל חולל משבר פנימי עמוק בחייו של הנער בן ה-17. "אין כאן רגע אחד, ולו גם הרגע היקר והיפה ביותר, שלא הייתי מוכן לוותר תמורתו על השיבה המידית לארץ. החברים בישראל, חיי החברה ויותר מכל - הארץ עצמה, חסרים לי מאוד מאוד", כתב במאי 1963 לחברו יוסף (כושה) קרפלס. מכתב זה, כמו שורה של מכתבים קבועים ששיגר לחבריו בארץ, הכילו ביטויים רבים לגעגוע לחברים ולתחושת הניכור והכמיהה המבטאים קשר רגשי עמוק לארץ ישראל. "אני נאכל מבפנים. אני חי ללא תכלית, כואב וזועק. אני במצב של ייאוש", כתב באותה העת לחברה אחרת, "האנשים כאן מדברים על מכוניות ועל בנות. החיים מסתובבים סביב נושא אחד - מין, ואני מאמין שלפרויד הייתה כאן קרקע עשירה לזרוע ולקצור את פירותיו. לאט לאט אני מתחיל להשתכנע שאני חי בקרב קופים ולא בני אדם".

במכתבים סיפר יוני לחבריו על חייו בניכר, אך גם ביקש להתעדכן במתרחש בעמק המצלבה. "כתבי לי יותר על 'ארזים', כתבי עליהם בפרטי פרטים", ביקש באחד המכתבים מחברתו רינה סוקולניק (דרורי), "אני כותב עליי ועל 'ארזים' בלשון עבר. אולי לא אחזור אליהם לעולם, אבל אני מרגיש שהצלחותיהם וכישלונותיהם הם הצלחותיי וכישלונותיי, אפילו כשאיני יכול להשפיע על מהלך הדברים".

הפוגה אמיתית מבדידותו הגיעה גם כן באמצעות הצופים, כאשר בקיץ 1963 נבחר יוני להדריך, יחד עם קבוצת חברים שבאו מישראל, בני-נוער יהודים במחנה קיץ של "יהודה הצעיר", תנועה יהודית-אמריקאית המסונפת לצופים. "לאמא, אבא, ביבי ועידו היקרים", כתב ממחנה הקיץ בניו המפשייר למשפחתו בהתרגשות מחודשת, "המחנה ממש מאוהב בי, כולם, מגדול עד קטן, מכירים אותי, ואני מאמין שאני ממלא את תפקידי כהלכה".

בעידן שלפני הפייסבוק, הסקייפ והשיחות הבינלאומיות, מכתבים היו כלי התקשורת העיקרי של יוני עם חבריו, והם מאפשרים הצצה מיוחדת למחשבות ולתחושות שהעסיקו את הנער הצעיר - ואחר כך גם החייל והגבר הצעיר - שכותב להוריו, אחיו ואהובותיו, החל מדאגתו לקיומה של מדינת ישראל, תהיות פילוסופיות על משנתו של אריסטו, וכלה בהמלצות מוזיקליות וספרותיות לאחיו. "יוני היה למעשה הביוגרף של עצמו", כתב ראש הממשלה בהקדמה לספר "מכתבי יוני" שיצא במלאת 30 שנים למבצע אנטבה, "המכתבים שכתב חושפים לא רק את האירועים המסעירים בחייו של לוחם גדול, אלא גם את עולמה הפנימי של נפש רגישה ואצילית".

לדברי חני מעיין, בת כיתתו של יוני, "כבר מגיל צעיר היה ברור לכולנו שהוא חושב בכמה ספירות מעלינו. אנחנו היינו ילדים בני 17-18 וחיינו את היומיום, מי חשב בכלל על כל עם ישראל או עשה בשביל זה משהו? ליוני היתה כבר פילוסופיית חיים כלל ישראלית על עתידה של המדינה וההגנה של המדינה, והייתה לו אישיות בוגרת ואינטלקטואלית, עם מאפיין אלטרואיסטי בולט. לנו היה ברור שמדובר בראש הממשלה או הנשיא הבא".

בגיל 18, משאלת הלב של יוני התגשמה, וב-1964 הוא חזר ארצה בגפו, התגייס לצנחנים, והמשיך לשמור על קשר קבוע עם בני משפחתו באמצעות מכתבים תכופים, ואף החל בכתיבת מכתבי אהבה למי שהייתה עתידה להיות אשתו, תרזה (תותי) קרסנוסלסקי. זמן קצר לאחר שחרורו, גויס יוני לשירות מילואים במלחמת ששת הימים, במהלכה נפצע בידו ברמת הגולן. אחרי המלחמה, נסע לטייל בדרום אמריקה, והחל בלימודי פילוסופיה ומתמטיקה באוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית, אך כעבור שנה, לנוכח מלחמת ההתשה, שב ארצה יחד עם תותי אשתו והמשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית.

"יוני היה איש מרשים בתכונותיו, אינטלקטואל שקרא ובלע ספרים, והוא קיבל מאביו את חדוות קריאת הספרים ותכונות של העמקה ומחקר", מספר דני ליטני, חבר למגמת המזרחנות בה למד יוני, ונזכר בשילוב "הנדיר" שהיה בחברו בין כושר ריכוז וניתוח חדים לבין יכולת גופנית מרשימה ביותר. "כבר כנער היה חצוי בין אהבת המחקר שלו לבין הרצון להקריב לארץ ישראל, ובהמשך חייו ההתלבטות הביאה מספר פעמים בחיים אף לשבר נוראי". בסופו של דבר, ב-1972, הפטריוטיזם גבר על המחקר, ויוני שב לשירות צבאי פעיל בסיירת מטכ"ל, שם שירת אחיו בנימין ובהמשך גם עידו. בהמשך השתתף עם "היחידה" במספר גדול של מבצעים בעורף האויב, ואף זכה לעיטור המופת במלחמת יום הכיפורים. כשנה לפני מבצע אנטבה, לאחר שעבר הסבה קצרה לשריון, מונה לתפקיד מפקד "היחידה".

בבוקר 4 ביולי 1976, בעוד המדינה נרגשת מהדיווח אודות הפשיטה הצבאית הנועזת שהצילה את חייהם של 105 בני הערובה בטיסת אייר פראנס מאתונה לישראל, בירושלים פשטה השמועה שיוני "של תותי" נהרג במבצע. עד מהרה, הכירה כל המדינה את תכונותיו הייחודיות של הראשג"ד הצעיר, שהפך במרוצת השנים לגיבור "מבצע יונתן", ול"אחד המעולים שבבני ישראל, אחד האמיצים שבלוחמי ישראל, אחד המבטיחים ביותר שבקרב מפקדי צה"ל", כפי שספד מעל קברו שר הביטחון דאז, שמעון פרס, "יוני היה מפקד למופת. בעוז רוחו יכול היה לאויביו. בתבונת לבו הוא כבש את לב חבריו. מסכנות לא נבהל וניצחונות לא הגביהו את לבו".

ביום ראשון האחרון, באישון לילה, הגיע ראש הממשלה מלווה ברעייתו ובבניו, לקברו של אחיו בהר הרצל. כמדי שנה, הקדים בבואו בכמה ימים לפני יום הזיכרון על מנת שסידורי האבטחה הקפדניים לא יקשו על המשפחות השכולות. אנשי הר הרצל, שכבר מכירים היטב את חלקה ד' 4, בה קבור יוני לצדו של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, מספרים כי מדי שנה מתיישב נתניהו מעל מפתן הקבר ומשוחח עם אחיו, כשדמעות ניגרות מעיניו.

שלוש שנים הפרידו בין יוני לבין ילד הסנדביץ', ביבי, ועוד שלוש שנים בין ביבי לעידו, אך הקשר בין שלושת האחים היה אמיץ במיוחד. "כעת יושבים סביבי כמה חברים ושואלים למי אני כותב, ואינם מאמינים שהמכתב הוא לאחי היקר, הם בטוחים שאני כותב מכתב אפלטוני לאהובה בארץ רחוקה", כתב יוני לביבי, אז בן 14. כעבור שנתיים, כשהיה ראש הממשלה בן 16, התבקש לכתוב חיבור על האדם שהוא הכי מעריץ - יוני היה מושא הכתיבה.

את הבשורה הקשה על מותו של אחיו קיבל נתניהו כשהיה בארצות הברית, בשיחת טלפון מאחיו הצעיר עידו. "כשיוני נהרג הרגשתי כאילו מישהו גדע את ידיי ורגליי וקרע חלק מלבי", סיפר השנה נתניהו בהקרנה מיוחדת שנערכה בבית שגריר הארצות הברית לסרט אמריקאי חדש על חייו של יוני, בשם "Follow Me", שמעורר בחודשים האחרונים תשומת לב גדולה בארצות הברית, והחל מהחודש הבא יוקרן גם בישראל. הוא שיחזר את זעקתה של אמו, צילה, עם קבלת החדשות הקשות מכל.

חווית לכתו המוקדמת של יוני עיצבה את המשך חייהם ודרכם של שני אחיו הצעירים. עידו הקדיש חלק ניכר מחייו למחקר ולהנצחה של מורשת הלחימה של אחיו, ומסלול חייו של בנימין, שהתמקד עד אז בלימודי אדריכלות בבוסטון ובקריירה עסקית, הוסט באופן דרמטי. כעבור שנתיים החליט לשוב לישראל, ולפתוח בפעילות להנצחת אחיו, במסגרתה הקים בנימין נתניהו את "מכון יונתן" לחקר הטרור, והחל את דרכו הציבורית-בינלאומית, שהובילה אותו עד הלום.

בתחילת דרכו הפוליטית, זכה נתניהו לביקורת על שימוש ציני בזכר אחיו, אך היום, 36 שנים אחרי מותו של האח, כשתמונותיו של יוני מעטרות את אחד הקירות של משרדו האישי של ראש הממשלה, אין ספק שיותר מכל היה האח הבכור מודל השראה, חיקוי והערצה לבנימין הצעיר, וקל להבחין שכשראש הממשלה מדבר על יוני, ארשת ייחודית ורחוקה מפוליטיקה שורה על פניו. "אני חי את יוני, אין יום שאני לא חושב עליו, על האנושיות והמנהיגות שלו, והמחויבות שלו למדינת ישראל", אמר השנה נתניהו. "קשה לתאר מה הם געגועים", כתב יוני הצעיר באחד ממכתביו, בפסקה שנתניהו היה יכול להשתמש בה גם היום, "תמיד צחקתי לשמע המילה, תמיד חשבתי שאפשר לשכוח, אבל טעיתי. להסתגל לחיים חדשים - כן זה אפשרי, אבל לשכוח את הישן זה בלתי אפשרי".

סיקור מיוחד - פרויקט הנצחה
גולני שלהם: המפקדים שהותירו בי חותם לכל החיים
רגע לפני שהתגייס למוסד, דרור נהרג במצור על ג'נין
סיפורה של התצפיתנית שנרצחה, ושזכרונה עדיין חי