יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה תשע"ב

    סיפורה של התצפיתנית שנרצחה, ושזכרונה עדיין חי

    שרית שניאור התעקשה לשרת ברצועת עזה, וזכתה לפקד על אחד המוצבים המסוכנים ביותר, עד שחייה נגדעו באבם בעימות עם מחבל. עבור הוריה, מפעל ההנצחה הוא הדרך היחידה לשרוד

    אמיר בוחבוט
    באדיבות המשפחה

    (צילום: באדיבות המשפחה)

    עוד בוואלה! NEWS

    תקופת הקורונה מסוכנת עבור החולים במחלה זו. איך שומרים עליהם?

    פרופ' ארנון נגלר בשיתוף האגודה לזכויות החולה
    לכתבה המלאה

    שרית שניאור, בת 19, הייתה מהתצפיתניות הבולטות באוגדת עזה של חורף 2003, כזו שנחשבה ל"קילרית". בשל מחסור בכוח אדם הוחלט להגשים את חלומה, וחרף היותה חיילת צעירה, הוסכם להעביר אותה מגזרת נחל עוז לנצרים.

    היישוב הקטן במרכז רצועת עזה היה מוקף אז בכפרים פלסטינים מכל עבר ובמחנות פליטים, והיה למטרה נוחה עבור ארגוני הטרור. שניאור מיהרה להכיר את המקום ואת הדמויות המרכזיות בגזרה, והשיגה הצלחות רבות באיתור מחבלים. היא נטעה ביטחון במפקדיה. בשבוע האחרון לחייה, ביקר בגזרה אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, והיא זכתה, לבדה, להדריך אותו ולסקור בפניו את המתרחש בשטח. לימים, יודה הראל כי שניאור הותירה עליו רושם עז.

    אביה של שרית, שמעון שניאור, לצד תמונת בתו

    בתום אותו שבוע, חלפו כבר 21 ימים מאז שניאור ראתה את ביתה. בנדיבות-רוח בלתי מוסברת, נעתרה לבקשתה של אחת החיילות, שביקשה לצאת לחופשה, ונשארה במוצב במקומה. ביום שישי בבוקר, 24 באוקטובר 2003, כלי התקשורת דיווחו על מחבל שחדר לנצרים והרג שלושה אזרחים. למרות השעה המוקדמת, שמעון, אביה של שרית, התקשר לבתו. "היה לי הסכם עם שרית, שבכל פעם שקורה משהו, היא עונה, אומרת שהכול בסדר, ומנתקת. ברגע שהיא לא ענתה, אמרתי לאשתי, זהבה: 'שרית הייתה מעורבת בפיגוע'".

    המחבל נעמד בפתח הדלת, ופתח באש

    המחבל חדר למוצב בשעה 04.00 לפנות בוקר ונכנס למגורי הבנות. בחסות הערפל הכבד, הוא השליך רימונים לכל עבר ופתח באש. זהבה, אמה של שרית, סיפרה בקול חנוק: "שרית סיימה את המשמרת אך נשארה בעמדה. חברה שלה ביקשה להביא מים כדי לשתות, ושרית הלכה לחדר. כששמעה את הירי, המחבל היה בפתח הדלת, וירה". טנק של צה"ל, שזיהה אותו נמלט מהמוצב במרחק של 200 מ' מהגדר, ירה לעברו סדרת פגזים. הוא נהרג במקום.

    כבר עשרים דקות אחרי שמונה בבוקר. זהבה ושמעון ממתינים בביתם שבשוהם, ובפינת האוכל מאזינים לחדשות. מול הדלת נאספים קצינים במדים, ושמעון, שהבחין בהם, צעק: "זהבה, הם באים. הילדה שלנו מתה". זהבה, באותם ימים קצינה בזרוע היבשה, שמרה על תקווה, "תגידו לי שהיא פצועה", אך המבט בעיני הקצינים בישר בשורה אחרת.

    האם, זהבה. "חשבתי שלא אשרוד, שאמות"

    להוריה של שרית נולדה בת נוספת, אחות לשתיים גדולות שהיו להם בנוסף לשרית. צעירי המשפחה התעקשו לשרת ברצועת עזה, ולא הרחק משם, בצפון, כפי שרוצים ההורים, זהבה ושמעון. עוד בזמן השבעה, הם שקלו אפשרויות שונות להנציח את זכרה של בתם האהובה. "כל הכעס והכאב תועלו להנצחה", סיפר השבוע שמעון, לצד דיוקן גדול של בתו, שציירה קרובת משפחה. "היא הייתה בת 19, תשעה חודשים אחרי גיוס לצה"ל. היא לא הספיקה כלום בחיים. היו לה הרבה חלומות. יש לך ילד, והוא נעלם. אף אחד לא יידע מי הוא. מפעל ההנצחה ממלא אותי בגאווה".

    מאות חיילים רצים לזכרה

    ימים ספורים אחרי תום השבעה, החליטו ההורים ליזום מרוץ שליחים שנתי לזכרה של בתם, שיוזנק מהמוצב בו שרתה בנחל עוז ויסתיים בביתם בשוהם. התחרות נקראת "השיבה הביתה", כדי להנציח את שובה הסמלי של שרית מהצבא אל הבית. בתום המרוץ, מחלקים בני המשפחה מלגות לתלמידים. במרוץ, שיצא לדרך בפעם הראשונה לפני שמונה שנים, בסיוע חברים ומתנדבים משוהם, השתתפו 26 תלמידים מכיתות י"ב בשוהם, וכיום רצים בו כ-250 בני נוער ומאות חיילים.

    "ביומן שהיא הותירה, גילינו שהיא הייתה מאוהבת באותם ימים", סיפרה האם, זהבה. "זה כאב לי מאוד, וחלפו שנים למצוא איזון שיאפשר לי להתייצב שוב". בדמעות, אמרה: "חשבתי שאמות, שלא אשרוד. שאלתי את עצמי כיצד אני חיה. שוהם הוא יישוב קטן שעטף אותנו. מפעל ההנצחה הוא מפעל שסוחף וממלא אותנו". עד היום, חברותיה של שרית שומרות על קשר על המשפחה, כמו גם קצינים מגדוד "נשר" לאיסוף קרבי. מעת לעת, המשפחה מעבירה אליהם חומרים על שרית ומידע עליה, כדי להנציח את זכרה.

    הבת שלא הייתה - הבת ש"עדיין"

    נוסף על המרוץ, משפחת שניאור קראה ספר תורה על שמה של שרית שהוכנס לארון ספרים מגולף בעבודת יד, בדמות הסנה הבוער, לצד ויטראז' מעוצב. לאחרונה, הופק לזכרה סרטון, בו נראים רגעים מחייה, ומופיעים בו בני משפחה וחברים שמספרים על אודותיה.

    "כשסיימנו להפיק את הסרט, משהו בי נרגע", סיפרה האם, זהבה, ובידה אלבום תמונות של שרית, ובו תמונות של בתה מבלה עם חברותיה. "הרגשתי סוג של מנוחה, כי חששנו שהחומרים ייעלמו. אנחנו לא רוצים שאף אחד ישכח מי הייתה שרית. היא לא רק הייתה הבת הבכורה שלי. היא עדיין הבת הבכורה שלי".

    יום הזיכרון - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות
    על הלוחם שחילץ את חבריו מהוואדי הבוער בלבנון
    שני האחים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו זה מזה

    לפנייה לכתב: amirbohbot@walla.co.il

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully