"אני זוכרת כאילו היה זה היום. איך משכתי את שמיכתי, שמיכת משי בצבע תכלת בהיר, מעל ראשי ושאלת בלבי, כמה זמן אוכל עוד לישון במיטתי"
במשך 55 שנים סירבה טובה בר-טוב לדבר על קורותיה בשואה, בהיותה ילדה קטנה. זאת בניגוד לאמה, לוטי כהנא-אופלגר, שהתעקשה לספר ולהזכיר בכל הזדמנות. היא אף כתבה את זיכרונותיה בשפה הגרמנית, החל מימיי השפע בעיירה צ'רנוביץ בימים שנשלטה בידי רומניה, דרך הגירוש למחנה הריכוז, המצב אחרי שהצבא האדום השתלט על העיירה, ההתמודדות עם הרעב והזוועות, ועד לעליית המשפחה לישראל בשנת 1950.
רק לאחר שהאם נפטרה, לפני 12 שנים, נאותה הבת למלא אחר בקשתה של אמה, ותרגמה את הזיכרונות לעברית. מלאכת התרגום פתחה אצל בר-טוב את מה שהיה אצור עמוק בפנים כל השנים. "זאת הייתה תרפיה בשבילי", היא מספרת. "עד אז זכרתי הכל, אבל הדחקתי. בימי שואה סירבתי לספר את סיפורי. נהגתי לבוא לאמי בטענות ולומר לה 'עד מתי'. אחרי שהיא נפטרה, הבנתי שאני רוצה שהסיפור הזה יישאר לילדיי ולנכדיי".
"ולמרות הכל...שרדנו": לקריאת הסיפור המלא
כשסיימה את תהליך התרגום פנתה בר-טוב ליד ושם, שם הוציאו בשנת 2005 את הסיפור בספר בשפה האנגלית, בשיתוף קרן אלי ויזל, יחד עם סיפורן של נשים נוספות ששרדו את השואה. הספר זכה כבר מאז למהדורה שנייה. בשנת 2007 נתקל אזרח אוסטרי, בן לאב נאצי, בסיפורה של האם. הוא התעקש לפרסם את הסיפור בגרמניה, ואכן הזיכרונות פורסמו בסופו של דבר בשפה הגרמנית, והספר עמד במרכזו של כנס שנערך במוזיאון היהודי בווינה.
בשפה פשוטה ונטולת קלישאות, לוקחת כהנא-אופלגר את הקורא אל נבכי נפשה של אם צעירה, בסיפור הישרדות בלתי אפשרית. הסיפור העוצמתי מספק הצצה נדירה אל תהליך קבלת החלטות הרות גורל, כגון הבחירה להשאיר את המשפחה במחנה הריכוז הרומני ולא לעבור לצד הגרמני, משם איש לא חזר, וכיצד סירבה להצעתה של אשת קצין רומנייה להשאיר אצלה את בתה במקום לקחת אותה עמה למחנה ("תשובתי הייתה שאם אני לא אחיה, לא צריכה גם בתי לחיות", מתוך הספר).
בתושייה מפתיעה ובחוזק אנושי נדיר, צלחה את השנים הקשות והובילה את עצמה, את בעלה, את בתה היחידה ואת הוריה עד לעלייה לארץ הקודש. "היום לא ברור לי", היא כתבה, "מעין נבעו כוחות נפשיים ופיזיים אלה".
"בגיל 27 לא נכנעים לעצבות ממושכת, גם כאשר הצבאות הגרמניים התקדמו בצעדי ענק במסע ההרס ברחבי אירופה"
"אומרים שיהודי רומניה לא סבלו מהשואה", אומרת טובה בר-טוב. "זה לא נכון. אנחנו סבלנו". עד 18 בספטמבר 1939, התנהלו החיים בעיירה צ'רנוביץ, על גדות נהר פרוט, על מי מנוחות. בר-טוב, שאז נקראה גיטה, חגגה את יום הולדתה השלישי ביום שבו נכנעה פולין לצבא גרמניה. עם זאת, משפחת כהנא עדיין לא חששה מהבאות ("הרי זהו טבע האדם, עד שאינו רואה את הסכנה נגד עיניו אינו מאמין בקיומה, כאילו נועדה לאחרים בלבד").
עסקי המשפחה פרחו והם נחשבו לאמידים, כמו רבים מיהודי צ'רנוביץ. ב-1940 פלשו הרוסים לעיירה, והשלטונות הרומנים קיבלו הוראה לפנות את צ'רנוביץ ללא דיחוי. תושבים רבים נטשו את כל רכושם וניסו לעבור לצד הרומני. המשפחה קיבלה החלטה להישאר ולצפות לבאות. את החורף הקשה של אותה שנה עברו בגטו שנתחם עבור היהודים. את כל כספם איבדו בשל התקנות החדשות במדינה, והמשפחה התפרנסה מעבודות התפירה של האם.
אחרי הטרנספורט הראשון שיצא מהעיירה ולאחר אקציות רבות, כבר לא עמדו לבני משפחה מזלם ותושייתם, וביוני 1942 הם נטלו תרמיל אחד לאדם, בו הטמינו את חפצי הערך שיכלו, והועלו לרכבת. לאחר משא מפרך, הגיעו אל מחנה הריכוז "קריירה דה פייטרה", מחצבת אבן נטושה בחבל טרנסניסטריה ("מוזר, כמה מהר אדם משתחרר מכל סמלי הציביליזציה").
"הרומנים לא היו מסודרים כמו הגרמנים", נזכרת בר-טוב. "התכנית שלהם הייתה להרעיב את האנשים - עד שימותו". כשנתיים חיה המשפחה במחנה, שנים אותן מתארת כהנא-אופלגר בזיכרונותיה כמלחמת הישרדות יומיומית, בתוך ריק אחד גדול. כיצד התמודדו עם הוראות מפקד המחנה ("בחייו הפרטיים היה האיש רוקח, והוא 'הבטיח' לנו שכל יום תיערך בדיקת ניקיון"); כיצד נלחמו בתנאי המחייה הקשים ("ניהלנו מלחמה מתמדת נגד הכינים. בחדר קטן, בו לכל אדם היו רק 40 ס"מ לשינה, הייתה זו מלחמה סיזיפית") וכיצד חיו ברעב ("רובנו היינו רק עור ועצמות").
הסיפור פורס בפני הקורא את האנושיות שהייתה שם, למרות הכל ("חילקנו להם מן המעט, שהיה לנו, כי לא יכולנו לראות אותם בסבלם הנוראי"), וכיצד, על אף הסבל והאימה, לא כשלה רוחם ("כאשר אני משחזרת היום תקופה זו, אני מתפלאת מאין שאבנו את תעצומות הנפש, ומאין לקחנו את האומץ, לקוות שאי-פעם נחיה שוב כאנשים חופשיים").
באפריל 1944 שוחרר המחנה בידי חיילים רוסים, והם שבו לעיירתם צ'רנוביץ. "לא הייתה משפחה שחזרה משם שלמה ואנחנו חזרנו כולנו חמש נפשות", מציינת בר-טוב. אך למרות ששרדו את תלאות המחנה, כוחו של אב המשפחה לא עמד לו ובשנת 1946 הוא נפטר. ב-1950 עלתה המשפחה לארץ, כאן נישאה האם מחדש לתושב צ'רנוביץ לשעבר. היא לא הביאה יותר ילדים לעולם וגיטה, טובה, נשארה בתה היחידה. בשנת 2000 הלכה האם לעולמה.
"בין שני תאריכים אלה השתרעו אחת עשרה שנים של צער, פחד והשפלה. אני מקווה, שיתאפשר לי לתאר את השנים הטובות, שבאו בהמשך"
בר-טוב מעלעלת בביתה בתמונות המשפחתיות, שצולמו לפני השנים הקשות. אישה צעירה, בעלה בחליפה ובתם הקטנה בעלת המבט החולמני. היא מורה לספרות בפנסיה, ומתגוררת עם בעלה במבשרת ציון שליד ירושלים. בבית פזורות תמונותיהם של הנכדים. "הבת שלי עבדה באנגליה, בבנק האירופי", היא מספרת על גלגולו של ספר הזיכרונות של אמה אל מדפי חנויות הספרים בגרמניה. "שם היא פגשה בכיר בממשל האוסטרי, שהתוודה בפניה שאביו היה חבר במפלגה הניאו-נאצית. היא סיפרה לו שאמה ניצולת שואה ונתנה לו לקרוא את הרשימות של אמי. הוא התעקש לפגוש אותי".
כשהשניים נפגשו בישראל, ביקש האוסטרי רשות לפרסם את הספר בגרמניה, ובר-טוב נעתרה מיד. הזיכרונות נערכו בידי פרופסור ארהרד רוי ווין, היסטוריון מאוניברסיטת קונסטנץ בגרמניה, שאף כתב לו הקדמה על יהדות צ'רנוביץ, והספר ראה אור בשנת 2009. שנה לאחר מכן, ביוני 2010, נסעה משפחת בר-טוב לווינה, לכנס שארגן הבכיר האוסטרי לכבוד הספר במוזיאון היהודי בעיר. "חשבנו לעצמנו, מי יגיע לכנס כזה?", היא נזכרת, אבל לאירוע הגיעו כ-150 בני אדם. פרופסור ווין נאם בו, בר-טוב קראה קטעים מהספר בגרמנית וברקע ניגנה להקת כלייזמרים.
בזכות העבודה על הספר, בר-טוב מדברת על ימי השואה בחופשיות רבה. "הייתי כמו הילד מהסרט 'החיים יפים'. ילד לא יכול להבין את עומקה של סכנה. ילד, אם הוא מוגן על ידי המשפחה שלו, לא מרגיש פחד. תמיד היה מי שגונן עלי ודאג שיהיה לי מה לאכול. הכל בזכות התושייה של אמא. אני רק מצטערת על דבר אחד. שהיא לא זכתה לראות שנעניתי לבקשה שלה, ותרגמתי את הספר".
לקריאה נוספת
סא"ל פול שדה - האיש שגורם לניצולי השואה לחייך
מעצבת הכרזה הזוכה של יד ושם: "כולנו ניצולים"
ניצולת שואה: "זקוקה לעזרה, אך לא רוצה רחמים"
לפניות לכתבת: mor.shimony@walla.com