זהו סיפורה של נתה גטניו, ניצולת שואה מיוון במקור, ששרדה את אושוויץ ואיבדה את משפחתה. הזיכרונות ממשיכים לצוף בלילות ומדירים שינה מעיניה, אבל היא מנסה לשמור על אופטימיות. מצבה הבריאותי אינו טוב, אין לה משפחה והאדם הקרוב לה ביותר הוא המטפלת שחיה עמה מסביב לשעון. בכל זאת, אומרת נתה, שפירוש שמה ביוונית הוא "מזל": "אני קיבלתי את המזל שלי איכשהו ואני חיה עם זה. אבל בכל זאת, אני חושבת שצריך אולי לדאוג לנו קצת יותר. אני אשמח לעזרה אבל אני לא מחפשת רחמים. אל תרחמו עליי".
נתה (מזל) גטניו, בת 88, נולדה באי קורפו שביוון ב-1923, שם חוותה לדבריה ילדות והתבגרות נפלאה, שם חיה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. "הייתי ילדה של אבא", היא מספרת בהתרגשות, "אני הרבה פעמים רואה אותו לנגד עיניי, הוא היה גבר צעיר, כה נאה ואינטליגנטי. אהבתי אותו באופן מיוחד. גם אמא שלי הייתה אישה טובה מאוד, אבל הייתי בבירור ילדה של אבא".
היא זוכרת איך בבת אחת, החיים השלווים אותם הכירה נקטעו. בהתחלה, ב-1940, הגיעו לאי האיטלקים, שהשליטו את המשטר הפשיסטי, ולאחר מכן הגיעו הנאצים. "זה היה כמה חודשים לפני שנגמרה המלחמה. לקחו אותנו לאתונה, ומשם העמיסו אותנו בקרונות לאושוויץ-בירקנאו". משם ממשיך הסיפור המצמרר, והמוכר מדי, של הסלקציה: "שמו אותנו בשורות את כל הצעירים, גברים ונשים לחוד. ההורים שלי ואחותי הקטנה בת השמונה נהרגו כולם. יש לי עוד שתי אחיות ששרדו יחד איתי, את שתיהן הצילו יוונים, לא יהודים, והן התחתנו איתם". אחד מהזיכרונות האחרונים שלה מאביה, אותו היא חולקת בהתרגשות, הוא כששמעה את שמה נלחש בקולו מבעד שורות האסירים.
"לא קיבלנו מספיק עזרה, בעיקר נפשית"
בשנת 1946, לאחר שעברה הכשרה באיטליה, החליטה נתה לעלות לארץ. "חזרתי לקורפו לראות מי שרד והחלטתי, אחרי שגיליתי את שתי אחיותיי בחיים, שאני לא רוצה להישאר ביוון. אני יהודיה, אני אלך לפלשתינה", היא מספרת. "הכרתי את בעלי ביום האחרון של ההכשרה והוא אמר לי 'את תראי, אני עוד אמצא אותך' אבל אני לא ממש התייחסתי אליו. אחר כך הפלגנו בשתי אניות נפרדות במקביל, הוא קפץ מהאניה שבה היה לאניה שלי ומאז הוא היה על ידי, עד שנפטר לפני שש שנים".
נתה היא ניצולת שואה ערירית, מטופלת על ידי מטפלת 24 שעות ביממה עקב מצבה הרפואי, ולא יכלה להוליד ילדים מסיבות רפואיות. היא מביעה ביקורת זהירה על האופן בו קיבלו אותה וניצולי שואה נוספים באותה תקופה בארץ. "אני ובעלי עבדנו כל השנים. הוא עבד בבית חרושת, שירת בצבא, אני ניהלתי חשבונות, עבדתי בבנק. לא יכולתי להביא ילדים. רציתי לאמץ אבל לא רצו לתת לי לאמץ בגלל שלקחתי כדורים נגד דכאון. בסופו של דבר גם עזבתי את העבודה כשמצבי הנפשי החמיר, וחזרו אליי הזיכרונות באופן יותר תדיר. מדי פעם, חוזרים הזיכרונות מהמחנה, שאני לא יכולה לשכוח, והתקשיתי לתפקד. הייתי לפעמים בוכה. לא רציתי שיגידו סביבי בעבודה שאני משוגעת אני בן אדם הגיוני מאוד דווקא, אבל אנשים לא היו תמיד טובים אליי. לא קיבלנו מספיק עזרה, בעיקר עזרה נפשית. הסתדרנו בכוחות עצמנו".
"מנסה להיות אופטימית, זה לא תמיד הולך"
מבחינה כלכלית, נתה, כמו ניצולי שואה רבים אחרים, בקושי מסתדרת עם הקצבה מהביטוח הלאומי ונזקקת לעזרת הקרן לרווחת ניצולי השואה, אשר מספקת עבורה את הטיפול הצמוד מסביב לשעון. "אני צריכה עזרה 24 שעות ביממה. אני לא מפונקת, קשה לי לעמוד. יש לי בעיות פרקים, בעיות בעצמות, אין לי יציבות. לא יצאתי מהבית חמישה חודשים, אני עם הליכון, כואב לי רק לאחוז בו. אני גם לא רואה טוב", מספרת נתה. לדבריה, "בלי העזרה מהקרן לא הייתי מסתדרת. קצבת הביטוח הלאומי בקושי מספיקה, וקיבלתי גם מעט יותר מאחר שאין לי ילדים, אף שעבדתי כל החיים שלי. קיבלתי עונש בגלל שלא היו לי ילדים".
בכל זאת, נתה מנסה לסיים בנימה אופטימית. "יש לי מזל שאני נראית טוב יחסית לגיל שלי", היא צוחקת וממשיכה: "אני מנסה להיות אופטימית, זה לא תמיד הולך. קשה לישון בלילה, כל הזמן רואים שוב את אותם המראות, וביום השואה זה מתחזק. אבל חשוב לי להגיד שאני לא רוצה שירחמו עליי. אם מציעים לי עזרה אני מקבלת אותה ברצון אבל אני לא רוצה רחמנות".