ערב יום השואה - סיפוריהם של ששת מדליקי המשואות

אירועי יום הזכרון לשואה ולגבורה ייפתחו הערב (רביעי) בשעה 20:00, בטקס הממלכתי ב"יד ושם" כמדי שנה, וישאו בו דברים נשיא המדינה, שמעון פרס, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והרב ישראל מאיר לאו. את שש המשואות ידליקו שישה ניצולי שואה, כאשר הנושא המרכזי של הערב יהיה "היחיד והיחד – סולידריות יהודית בשואה". לפניכם סיפוריהם המרגשים של ששת הניצולים ששרדו את התופת, שיספרו הערב על חוויותיהם.

חסיה ורדי, בת 80 מפולין, נולדה כבת יחידה להוריה. אביה, יעקב, נשלח ב-1942 למחנה עבודה ונרצח מאוחר יותר, ככל הנראה בטרבלינקה. בספטמבר של אותה השנה גורשו יהודי העיירה להשמדה, ובזמן האקציה הסתתרה חסיה בבונקר עם קרובי משפחה. היא ברחה עם קבוצה של ילדים ונשים ליער, שם למדה לסרוג, כישור שתרם להישרדותה בהמשך. מספר חודשים לאחר מכן נתפסו חברי הקבוצה ונורו למוות על שפת תעלה, בעוד שחסיה ניצלה מהירי באורח פלא. מגואלת בדם ברחה אל מכריה אותם הכירה דרך הסריגה בגטו ולאחר מכן ברחה לבונקר בו שהו יהודים ביער.

לאחר המלחמה עברה חסיה בין משפחות אומנה ובתי יתומים ולאחר הכשרה קצרה עלתה לארץ באפריל 1946. מדי שנה נוהגת חסיה להגיע לפולין עם משלחות תלמידים, שם היא משתפת אותם בסיפורה.

אליעזר לב ציון, בן 85 מגרמניה, נולד לאב עיתונאי (שנאסר ונעלם לאחר עלית הנאצים לשלטון) ואם רופאה, שברחה לצרפת עם אליעזר בזמן עליית הנאצים. בחורף 1939 נלקח יחד עם אמו ואחיו התינוק למחנה המעצר בארדש. לאחר ארבעה חודשים הוא שוחרר ואז הצטרף להכשרה חקלאית של הצופים היהודים ולמחתרת היהודית. הוא פעל יחד עם חסיד אומות העולם, הכומר אלכסנדר גלסברג, להצלתם של 36 ילדים ממחנה מעצר צרפתי, אותם הבריח למחסה כשהוא מרכיב אותם על אופניו. אליעזר הסתובב תחת זהות בדויה בדרום צרפת ואף שימש כמתורגמן לפלוגות האס-אס, כאשר את המידע שקיבל מידיהם העביר למחתרת הצרפתית. אמו ואחיו של אליעזר גורשו לבסוף לאושוויץ, שם נספו.

לאחר המלחמה השתלם אליעזר בהדרכה מטעם הג'וינט ויצא לאתר פליטי שואה יתומים כדי להכשירם לעלייה לארץ ישראל. לב ציון לחם במלחמת העצמאות לאחר עלייתו ארצה ב-1946, הקים משק חקלאי והוא אחראי, בין היתר, על נטיעות של צמחים ועצים והוא פועל להגנת הטבע ולמען פגועי נפש ואנשים מוגבלים.

אנטולי רובין בן 84, יליד בלרוס, הוא הצעיר מבין ארבעה ילדים למשפחה מסורתית. ביוני 1941, בעת ששהה מחוץ לביתו במחנה קיץ, פלשו הגרמנים לברית המועצות וכשחזר הוא מצא את ביתו שרוף וגילה כי אביו נרצח. בני המשפחה שנותרו בחיים נכלאו בגטו מינסק, ובאקציה של נובמבר 1941 הוצעד יחד עם בני משפחתו אל בורות המוות, אך אנטולי ואחותו תמר הצליחו לברוח (תמר הוסגרה לגרמנים מאוחר יותר ונרצחה). אנטולי שב לגטו מינסק, עבד בעבודות כפייה וניזון משיירי אוכל של הגרמנים. הוא נעצר באקציה נוספת, שוב הצליח להימלט ושרד את יתר המלחמה עם מסמכים מזויפים של אזרח רוסי.

לאחר המחלמה למד אנטולי אלקטרוניקה, אך במהרה נשפט ונאסר למספר שנים על רקע "התארגנות ציונית" וקשירת קשר לכאורה להתנקש במנהיג של ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, ובהפצת תעמולה אנטי-סובייטית. לאחר מספר שנים בהן ריצה את עונשו, המשיך אנטולי בפעילות ציונית ענפה ועלה לארץ ב- 1969.

ארטמיס מירון, בת 84, נולדה בעיירה לינינה שביוון. באחד הלילות של קיץ 1943 נכנסו הגרמנים לעיירה ואנשי יחידת האס-אס פרצו לבית המשפחה, שדדו כסף ועצרו את אביה, שהוצא להורג שבועיים לאחר מכן. בשנת 1944 הועלו ארטמיס, אמה ואחיה לקרונות רכבת שם נסעו דחוסים ללא אוכל במשך שמונה ימים. הרכבת נעצרה באושוויץ, ובזכות מעיל הפרווה שהלבישה אותה אמה, נראתה ארטמיס מבוגרת לגילה ועברה את הסלקציה עם שאר הנשים הצעירות, בעוד אמה ואחיה נספו. בינואר 1945 גורשה בצעדת המוות לגרמניה והגיעה למחנה רוונסבריק, שם נשלחה לעבוד בבית חרושת לנשק.

ארטמיס עלתה ארצה בשנת 1946 ושימשה כמורת דרך בעברית וביוונית עד לפרישתה. כיום היא מתנדבת בתרגום מסמכים מיוונית לעברית ב"יד ושם" וממלאת אלפי "דפי עד" לזכר בני הקהילה היוונית שנספו בשואה.

יהודה וידבסקי, בן 93, נולד בפולין למשפחה מסורתית ציונית שעסקה בסחר בטקסטיל, והיה הבן השני מבין ארבעה אחים. עם פלישת הגרמנים לפולין, בשנת 1939, התגוררה המשפחה בגטו לודז', ובבית המשפחה נפתח מטבח ששימש את תושבי הגטו. בזכות הרכוש שהרוויחה במלחמה מהעסק המשגשג, הצליחה המשפחה לשרוד את תחילת המלחמה. אולם, עם חיסול הגטו בשנת 1944, נשלחה המשפחה לאושוויץ. האב אברהם, האם לאה והאח הגדול גבריאל נספו בתאי הגזים, ויהודה ואחיו הצעיר יהושע הועברו למחנה העבודה פרידלנד.

לאחר ששוחרר המחנה ב-1945 בידי הצבא האדום, חזרו יהודה ואחיו ללודז' וגילו שפולנים פלשו לדירתם וכן שמבין כל המשפחה, רק דודם שרד. לאחר המלחמה לקח יהודה הלוואה, פתח בית חרושת לטקסטיל וסייע לאצ"ל במשלוחי נשק מפולין, וב-1950 עלה לישראל ופתח עסקים שונים בתחומי המסחר. הוא פעל לשיקום קברים של יהודים בפולין, ועד כה חידש כ-7000 קברים והנציח את שמות הנפטרים.

בת שבע דגן, בת 87, נולדה בלודז' שבפולין להורים בעלי בית מלאכה לאריגה, לצד חמישה אחים ושלוש אחיות. עם פרוץ המלחמה ברחו ארבעה מאחיה ואחותה הבכורה של בת שבע לברית המועצות, ויתר בני המשפחה עברו לדרום פולין, שם הוקם הגטו הגדול באפריל 1941. בת שבע הייתה חברה בקבוצות לימוד לנוער שהתכנסו בחשאי, ובשליחות השומר הצעיר נסעה תחת זהות ארית לגטו ורשה, שם קיבלה ממרדכי אנילביץ' את עיתון המחתרת נגד הזרם, אותו הביאה לגטו ראדום.

בשנת 1942 הופרדו בת שבע ואחותה הצעירה מהוריה ואחותה הבכורה, שגורשו לטרבלינקה – שם נספו. היא קיבלה מסמכים ממכרה פולניה, אך נחשפה בעת שעבדה כעוזרת בית, נאסרה ונכלאה בשישה בתי סוהר ונשלחה ב-1943 לאושוויץ. תחילה נשלחה לעבודות כפייה ולאחר מכן הועברה לעבוד בבית החולים ובמיון בגדי הנרצחים. בינואר 1945 צעדה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ומלכוב.

אחרי המלחמה נסעה בת שבע לבלגיה, שם הכירה את בעלה לעתיד, חייל בצבא הבריטי. במהלך השנים, לאחר שעלתה לישראל, מילאה בת שבע מספר תפקידים פדגוגיים ואף ניהלה את מדור גני הילדים בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב. בת שבע כותבת ספרי ילדים על השואה ומתעדת את חוויותיה בכתיבה לנוער כמו גם למבוגרים ומשתפת את סיפורה במסגרות שונות.

צפו בפייסבוק: פרויקט עדויות מהשואה

לקריאה נוספת:
קצבאות סיוע לניצולי שואה קוצצו ללא ידיעתם
ערב יום השואה: רבע מניצולי השואה פנו לקבלת סיוע
חשד: אספו תרומות לניצולי שואה - ושמרו הכסף

לפניות לכתבת: anat.shalev2184@walla.com