מתווה פראוור: הבדואים הולכו שולל

אינדיאנים? מתנחלים? מנודים בארצם? ד"ר תאבת' אבו ראס משתמש במונחים אלו כשהוא מסביר על עתיד הבדואים בנגב. עתיד שנמדד כבר בשנים בודדות, על אצבעות כף יד אחת. בדבר אחד הוא צודק: הבדואים מחולקים מאוד ברגשות ובתחושות לגבי תכנית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב. את ההסברים על מחלוקת זו, מביא אבו ראס כפי שהם נראים מבעד לעיניהם של זקני השבטים והחמולות. כך, מוצגת התכנית כגזילת אדמות נטולת התחשבות בזכויות בסיסיות.

אילו היה מדובר באדם המייצג חמולה מסוימת, יכולה ההתייחסות אליו להיות משנית בלבד. אולם הד"ר לגיאוגרפיה ופיתוח אזורי תאבת' אבו ראס הוא מנהל סניף עדאלה בנגב. התמחותו היא בפיתוח אזורי וסביבתי ועבודתו המחקרית מתמקדת ביחסים אתניים, קרקעות וכן בתחומי מומחיותו הנזכרים. בתקופה האחרונה הוא מוביל מדי פעם סיורים לישובים הבדואים הבלתי מוכרים, כדי להבהיר את נקודות המחלוקת. הבהרות אלו, המייצגות לכאורה עמדה מגזרית, אינן מותירות כמעט מקום לספק: מדינת ישראל מבקשת, באמצעות תכנית הסדרת ההתיישבות, לסלק שוב את הבדואים מאדמותיהם מבלי לתת להם פתרון קבע מתאים.

בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, ראה במצב שנוצר בנגב סכנה גדולה לישראל והגדיר אותו כאזור התורפה המסוכן ביותר ותוחלתה הגדולה של המדינה. תכנית הסדרת התיישבות הבדואים בנגב נועדה לשים קץ למצב הזה. התכנית כוללת דרכי ביצוע להמלצות ועדת השופט בדימוס אליעזר גולדברג, שהוגשו לממשלה ב-2009. דרכים אלו עוצבו בידי צוות מקצועי בראשות אודי פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. בבסיס התכנית עומד עיקרון מרכזי אחד: יותר קרקע ליותר אנשים, כאשר כל תובע מקבל קרקע והחל מהדונם הראשון, הקצאת הקרקע באה על חשבון הקטנת הפיצוי הכספי.

הסבריו של אבו ראס מזכירים יותר מכל את התיאורים שניתנו לקבוצות מבקרים שהגיעו לסיורים בגוש קטיף, ערב הפינוי של הישובים הישראליים מרצועת עזה. בראיה ארוכת טווח, ציור העתיד - לפחות העתיד הקרוב - לא היה רחוק מהמציאות: רבים מהמפונים מתקשים עדיין למצוא לעצמם חיים חדשים. אבו ראס נמנע מלהציג את הישובים כפורחים ומשגשגים כפי שהציגו מתיישבי חבל עזה, כי בכך יפיל את עצמו למלכודת. תחת זאת, הוא אומר בנימה בת פירוש אחד בלבד: לאחר הריסת הכפרים, לבדואים המתגוררים בהם לא יהיה איפה לגור.

מעל השטח של כפר אל-סר, הצמוד לכלא באר שבע, הוצג חוסר השוויון שבין התפתחות העיר להתפתחות הכפר. ממתי אגב, נשאל המדריך, יושב שם הכפר? אבו ראס אינו מתבלבל ושולף תשובה מוכנה: מראשית שנות החמישים. ובעוד במטרופולין המתפתח של באר שבע זורמים מים בצינורות, חשמל בקווי המתח ומידע בתשתית הרשת, בולט אל-סר בעליבותו אפורת הבטון ודלת התשתיות. במרחק של 20 דקות נסיעה, מעל אזור המכונה "סיג", פרש אבו ראס את משנתו בדבר הדמיון לשמורות האינדיאנים בארצות הברית: "סיג היא שמורה. איזור תחום ומגודר", הוא הסביר, "כמו באמריקה, גם כאן נדחקו הבדואים לאזורים כאלה. הם הקימו את הבתים שלהם בלי חשמל. עכשיו התחילו להציב כאן קולטים לייצור חשמל. על פי התכנית, הכפר הזה ייהרס ולא יהיה להם איפה לגור".

אבו ראס קבל גם על האופי העירוני, המנוגד לאורח החיים של הבדואים, שעל פי התכנית יינתן לישובים. הוא טען גם נגד העובדה כי למראית עין לא יוקמו ישובים חדשים ממערב לכביש 40. לעניין זה יש משמעות הרבה יותר רחבה: אחת ההנחות המדאיגות את מעצבי מדיניות הביטחון של ישראל, מציגה תסריט המחבר רצף ישובי בעל זיקה אסלמית, את סיני ורצועת עזה, עם גופי הישובים הפלסטינים באזור יהודה ושומרון, דרך הכפרים הערבים בגליל ועד ללבנון וסוריה. מסיבה זו, סבור אבו ראס, נמנעת התכנית להציג התיישבות בדואית באזור מערב הנגב.

אפשר שזקני השבטים והשייח'ים המבוגרים רואים בדברים אלו סיבות מספיק טובות כדי לא לאמץ את תכנית פראוור. התכנית, שנמצאת רק בשלבי ההסברה ואיסוף ההערות, מקובלת מאוד על צעירים בדואים, המתגוררים מחוסר ברירה בכפרונים בלתי מוכרים: "אנחנו רוצים כבר לצאת מהמצב הזה", הסביר מחמוד משבט אבולגיאן, לאחר ששליחיו של פראוור הסבירו את עקרונות התכנית לקבוצת שייח'ים וראשי משפחות, בהתכנסות סמוך לישוב חורה, "אני רוצה עתיד לילדים שלי וגם לי. שיתנו לי אדמה להקים עליה בית ביחד עם המשפחה. אלו, המבוגרים, מתנגדים. אבל מפחד מהשינוי שהתכנית הזאת תעשה להם. הם מפחדים מכך, שיתכן מאוד שהם יקבלו אדמה שעד עכשיו היתה שייכת לחמולה אחרת ואם יעלו עליה, זה עלול לגרום למלחמת חמולות. אנחנו יודעים שזה לא ככה".

ליד המבנה שבו התקיימה שיחת ההסברה, ניצבו כמה רכבי שטח מסחריים, כפולי תא נהיגה ומצוידים בארגז מטען רחב. השלטים שעליהם העידו יותר מהכל על עיסוקי הבעלים: קבלן בניה, קבלן שיפוצים, סוחר מתכות, חשמלאי. הדברים האחרונים שהם יזדקקו להם קשורים לשטחי מרעה ומקום להקים עליו דירים לצאן. הם רוצים בית, ישוב קבוע, בית ספר, חנות מכולת, מים, חשמל, אינטרנט. פערי הצרכים והרצונות בין הדורות האלה, הפכו להיות מוחשיים יותר מהכל. מול המסורות השבטיות, הקשורות בין היתר לקרקעות ולאורח חיים, העתקת המגורים מבחינתם, תהיה רק לטובתם: "אז הבית שלי לא יהיה ממש איפה שהסבא שלי הלך, אלא קצת יותר רחוק. מה אכפת לי? העיקר שיהיה כבר בית" אמר מחמוד. הוא שמע את ההסברים של אנשי מנהלת ביצוע התכנית וקבע נחרצות: "זה העתיד שלנו".

הסבריו של ד"ר תאבת' אבו ראס נשענים על כותרות המופקות בידי גורמים פוליטיים, המתנגדים לתכנית. פוליטיקאים שאורח חייהם מאפשר אימוץ מסורות באופן מרוחק והרואים בהסדרים המוצעים – עוד אמצעים לנישול הבדואים מאדמותיהם. מבחינתם, יצירת חיבורים לחשמל, מים, ביוב ולדרכי תנועה נוחות, יאלצו את הבדואים לינוק מצינורותיה של המדינה. להיות כפופים לחוקיה ומרותה. את זאת, אותם פוליטיקאים אינם יכולים לסבול (למרות שהם עצמם נמצאים כבר בחיים הכפופים לחוק ויונקים מצנרת החיים). כל זמן שקרוב ל-80 אלף בדואים חיים בתת תנאים, אלו שרואים את עצמם נציגיהם בכנסת, יכולים להציג את המסכנות והדלות ולקיים מאבקים כדי להשיג שיפורים קטנים. שינוי של 180 מעלות בתנאי החיים ירוקן את כוחם של אותם חברי כנסת, ומכך הם חוששים. הרי מישהו בכפרים הבלתי מוכרים עלול לשאול - איך אוכלוסיית המגזר הולכה שולל כל השנים האלה?

לקבץ את הפזורה: התוכנית שמסעירה את הבדואים בנגב