פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור לחומת מגן: השקט הושב ל"ציר הדמים"

      כביש 60 שבשומרון ידע ימים קשים בימי האינתיפאדה השנייה, כשאירעו בו עשרות פיגועי טרור שגבו מחיר רב. "לא ידעת אם אתה הבא בתור", מספרים תושבי האזור. כיום האזור שקט

      הנסיעה מצומת תפוח שבשומרון ועד לצומת אדם, כך נדמה, מעולם לא הייתה שקטה יותר. הירוק שב לשלוט בעמק לבונה לצד הכרמים של שילה ומזג האוויר המתבהר נותן הצצה לבקעת הירדן המדברי של קיץ 2012. כבר זמן רב שכדורי הצלפים הפלסטינים לא חלפו מעל ראשי הנוסעים, רכבי הצבא עוד קופצים לביקור על הציר אבל בסך הכל - שקט.

      פיגוע ירי על מוצב צה"ל, סמוך להתנחלות מבוא דותן בשומרון, ינואר 2011 (שלומי גבאי)
      רכבי הצבא עוד קופצים לביקור על הציר, אבל בסך הכל - שקט (צילום ארכיון: שלומי גבאי)

      לפני עשר שנים המציאות כאן הייתה הפוכה. רק בשבוע שעבר התכנסו בצומת המשטרה הבריטית בוואדי חרמייה עשר משפחות שכולות והזכירו את מות יקיריהם בפיגוע הקשה שאירע במקום. אז היה במקום מחסום שהיה מטרה עבור צלף פלסטיני שטווח בחיילים ואזרחים. המחסום מאז הוסר ובכלל, המחסום היחידי שנותר באזור הוא זה שכניסה לירושלים. כביש 60 היה אז ציר של דמים. מאז תחילת האינתיפאדה השנייה ועד לסופה בוצעו על הכביש ובסביבותיו עשרות פיגועי ירי עם למעלה מ-40 הרוגים ועשרות רבות של פצועים.

      "כל יציאה לדרך הייתה סיכון על עצמך, תחושה של רולטה רוסית", מגדיר זאת קצין הביטחון של מועצת מטה בנימין אביגדור שץ. כמעט מכל כפר על הכביש יצא לפחות פיגוע אחד. החל מצומת תפוח, דרך לובן אשרקייה , הפיגוע בוואדי חרמייה, תורמוס עיא, סינג'יל, מזרעת א-שרקייה, סילוואד, דיר דבואן, כפרים ויישובים שבעבר היו שם נרדף לטרור. קרוב ל-80 ישראלים מצאו את מותם בכבישי האזור כשציר 60 מהווה את היעד המרכזי. "אתה לא ידעת אם אתה הבא בתור", מספר שץ, "אלה היו שלוש שנים של מתח וכוננות תמידית. יצאת לאירוע ליד עטרת ובדרך חזרה נפלת על אירוע ליד עפרה. לא היה יום ולא לילה. רק הנחת את הראש על הכרית וידעת שבעוד זמן קצר יעירו אותך".

      תושבי היישובים באזור זוכרים את התקופה היטב. פתאום יציאה לעבודה או לקפוץ ליישוב השכן הפך למבצע צבאי. "פתאום מצאת את עצמך פותר דילמות כמו איך תלמידים יגיעו לבתי הספר והצבא מבקש שתתחיל לנסוע בשיירות", נזכר ראש המועצה דאז פנחס ולרשטיין, "אז אני החלטה שאצלנו לא ייסעו בשיירות אחרת שירותי האספקה ליישובים לא יגיעו ועובדי משמרות לא יוכלו לצאת ולחזור.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)

      זו הייתה תקופה שבה אנשים שינו את חייהם מהקצה אל הקצה. כל הזמן הזה אתה מנסה להיאבק במציאות ועושה הכל כדי להמשיך את שגרת החיים ולא כזו של בת יענה. הורדנו את מחירי התחבורה הציבורית הממוגנת לחצי כדי לעודד אותם לנסוע ברכב ממוגן אבל אנשים נמנעו מלעלות על הכביש". כך למשל נאלץ ולרשטיין לקחת רכב ממוגן שפותח במיוחד עבור יחידת דובדבן והוסב לרכב הסעות לילדים בעלי מוגבלויות.

      "אנשים חששו לצאת מבתיהם, לא נסעו בלילות, מיעטו לנסוע בכלל בצירים". ולרשטיין מספר כי לאחר כל פיגוע היה צורך בצוות יישובי שיסייע לקהילה להתאושש. "בפיגוע בו נרצחו בני הזוג כהנא בדצמבר 2000 בכניסה לעפרה היינו צריכים לסייע לתושבי עפרה שפתאום מצאו את עצמם שואלים שאלות לא פשוטות. למרות שמדובר בנרצחים שלא היו מהקהילה שלהם ולא התגוררו כלל ביישוב, העובדה שהטרור הגיע עד לפתח ביתם גרמה לרבים מהם להרהר ושלאול את עצמם למה הם בכלל צריכים לגור כאן?".

      "ישובים נכנסו למשבר אבל יצאו מחוזקים"

      ההתמודדות עם הטרור בכבישים וכבישי הגישה ליישובים הביא כאמור לשבר בקרב התושבים המקומיים. "כל משבר שכזה ניסינו למצוא תשובה לחיזוק היישוב", משחזר ולרשטיין, "כך למשל אחרי הפיגוע בעפרה החלטנו על צעדה בת שלושה ימים לירושלים כחלק מהטיפול ברגשות התושבים אחרי הפיגוע. אחרי האירוע בוואדי חרמיה החלטנו להקים את מגרון כי הבנו שעלינו להעביר מסר ברור שעל כל פיגוע יקום יישוב חדש. מעבר להשלכות המדיניות והפוליטיות, יש לזה השלכה גם על התושבים שמבינים שיש כאן שליחות גדולה".

      הפיגועים הובילו גם לעזיבה של חלק מהמשפחות אך במקביל מספר התושבים בכל יישוב גדל. "היו יישובים שנכנסו למשבר אבל יצאו ממנו מאוד מחוזקים", אומר שץ, "בפועל, מספר המשפחות בכל יישוב צמח והתקופה הקשה ההיא הייתה לתקופת פריחה להתיישבות. האמת, שאני לא יודע להסביר את התופעה הזאת לעצמי. זה אחד הפרדוקסים שאנחנו לא יודעים להסביר אותו".

      שץ מוצא עצמו מדי יום נוסע על כביש 60 שנחשב לעורק התנועה המרכזי לא רק ליישובי בנימין אלא בגדה המערבית כולה. את אירועי האינתיפאדה הוא חווה על בשרו כשנפצע קשה בפיגוע בואדי חרמיה. "בהתחלה חשבתי שזה ירי של כוחותינו", הוא מספר, "הרי מי יכול לירות בצורה כל כך מדויקת אבל עזוב, ירו עליי אז וירו עליי מאז ואין טעם להיכנס לזה, זה חלק מהעבודה". בהמשך התאושש מהפציעה ושב כאמור לתפקידו. היום הוא אומר, המצב בכביש שונה לחלוטין. "אומנם לפעמים יש עלייה במספר האירועים על הכביש, בעיקר אבנים או בקבוקי תבערה אבל אין מה להשוות.

      האוכלוסייה הפלסטינית עשתה שינוי והם חיים לא רע ואין לי התנגדות שיחיו יותר טוב. כמובן שהכל יכול להתפוצץ אבל אתה מזהה בהחלט שיש יציבות בשטח". ולרשטיין מספר שבכל נסיעה על הכביש הוא נזכר בפיגועים כשהוא חולף את מקום האירוע אבל ההבדל בין נסיעה לפני עשור לנסיעה באזור הבוקר הוא גדול. "היום אתה מתקשה לשכנע משפחות למגן את כלי הרכב שלהם מפני אבנים אבל כל נסיעה מזכירה את מחיר הדמים הקשה ששילמנו".

      עשור לחומת מגן - כותרות נוספות:
      עשור לחומת מגן: "הטרור חי בתחושה ששכם לא תיפול"
      הישראלים שהגנו על ערפאת בגופם לא מתחרטים

      לפניות לכתב - joshjosh@walla.com