הישראלים שהגנו על ערפאת בגופם לא מתחרטים

אחד הרגעים הזכורים ביותר מתקופת המצור שהוטל על לשכתו של יאסר ערפאת ברמאללה במבצע "חומת מגן", הוא הראיון הטלפוני שהעניק המנהיג הפלסטיני לרשת CNN. העיתונאית הבכירה כריסטיאן אמנפור שאלה את ערפאת מה דעתו על דברי מזכיר המדינה האמריקאי קולין פאוול, כי על הרשות לרסן את האלימות. ערפאת נזף במראיינת על חוסר הגינותה, אולם היא לא ויתרה וחזרה על שאלתה. "את צריכה לדייק כשאת מדברת עם גנרל ערפאת!", התפרץ לפתע ערפאת בזעם. "תשתקי! השאלות שלך נותנות לגיטימציה לטרור הישראלי. תהיי הוגנת!". ואז ניתק את השיחה.

היה זה סוף חודש מרץ, בדיוק לפני עשר שנים. בראשית מבצע "חומת מגן" נכנסו כוחות צה"ל לרמאללה והטילו מצור על מתחם המוקטעה - בנייני השלטון ולשכתו של יאסר ערפאת. החיילים הישראלים הרסו מבנים רבים במתחם והותירו בניין אחד בלבד על תלו - הבניין שבו שהה ערפאת. המצור על ערפאת ואנשיו (במוקטעה התבצרו גם מבוקשים רבים שהיו מעורבים בפיגועים) נמשך חודשים ארוכים, גם אחרי ש"חומת מגן" הסתיים.

בזמן המבצע עצמו הגיעה למוקטעה פעילת השמאל הרדיקלי נטע גולן. היא הייתה הישראלית היחידה ששהתה שם במשך שבועות, אך בתום המבצע הגיעו למקום פעילי שמאל ישראלים נוספים, שבאו להתבצר עם הראיס הפלסטיני ולשמש לו מגן אנושי. ביניהם היו אורי ורחל אבנרי, יונתן פולק, ליעד קנטרוביץ' ואדם קלר.

צעקותיו של ערפאת על המראיינת האמריקאית ביטאו אמנם את המתח הרב שבו היה שרוי במשך המצור, אלא שרבים מהאנשים שסבבו אותו באותה תקופה סיפרו דווקא כי ערפאת "היה במיטבו", כדברי חברו הקרוב ופעיל השמאל אורי אבנרי שביקר כמה פעמים במוקטאעה לאורך תקופת המצור. אבנרי, שלדבריו הגיע למקום כדי "למנוע אסון", סיפר שהוא ויתר חברי משלחת השמאל נפגשו עם ערפאת כמה פעמים בזמן ההתבצרות והתרשמו מחיוניותו: "הוא היה מאד חיוור כי הוא לא ראה את השמש כמה חודשים", הוא נזכר בשיחה עם וואלה! חדשות. "אבל חוץ מזה הוא היה במיטבו. הוא התלוצץ, התפלל, עבד כרגיל לגמרי".

ב-7 במאי 2002 – ימים אחדים לאחר שהסתיים מבצע "חומת מגן" - אירע הפיגוע במועדון "שפילד קלאב" בראשון לציון, שבו נרצחו 15 ישראלים. לאחר הפיגוע התרבו הדיווחים על כך שישראל מעוניינת לפרוץ לתוך המוקטעה ולעצור את ערפאת. דובר "גוש שלום" אדם קלר התקשר מיד למאות פעילי שמאל ותוך דקות אסף קבוצה של עשרים פעילים, ובהם כאמור אבנרי, שנסעו לרמאללה ונכנסו למוקטעה כדי להגן על ערפאת מפני פגיעה, עד יעבור זעם.

"במוקטעה הייתה תחושה של מתח רב ולכן לא יכולנו ממש לישון", סיפר קלר לוואלה! חדשות. "העברנו את הלילה בשיחות עם שומרי ראשו של ערפאת. דיברנו בעיקר על נושאים אישיים והיינו דרוכים מאד. כשראינו שהבוקר עולה, נרגענו, כי הערכנו שאם אריאל שרון היה שולח כוחות לפגוע בערפאת, הוא היה עושה את זה בלילה".

"אולם הכנסים הגדול הוסב בעצם לחדר שינה גדול", נזכר אבנרי. "היו כעשרים מזרנים על הרצפה, ועליהם ישנו. אני זוכר אפילו את השמיכות הפרחוניות שבהן התכסינו. במהלך היום התגודדנו בחצר ובלילה ישנו באולם. בין חיילי צה"ל לערפאת היו מטרים בודדים. הם היו ממש לידו. קיר או שניים הפרידו ביניהם אבל לא ניהלנו דין ודברים עם החיילים. כל הזמן הייתה תחושה של המתנה".

לדברי קלר, הוא וחבריו כבר שיננו היטב מה לומר במקרה שהחיילים יחליטו לפרוץ פנימה: "בכל פעם ששמעתי רעש, הייתי בטוח שהנה זה קורה. גם חשבתי מה בדיוק אעשה אם פתאום יפרצו למקום כוחות מיוחדים של סיירת כזו או אחרת. חשבתי על כך שאני צריך לעמוד מולם בשקט ולא לעשות תנועות חדות ולצעוק בעברית כמה שיותר חזק. ידענו שאין לנו שום כוונה להיאבק בחיילים, אלא להבהיר להם שמולם עומדים ישראלים. דיברנו על זה גם שאם זה יקרה אנחנו צריכים לעמוד בשורה ולצעוק 'תעצרו, מה אתם עושים שטויות, אתם מזיקים למדינה'. האמת, ברגע האמת אני לא בטוח אם היינו זוכרים לומר את הדברים האלה".

אבנרי: "במהלך התקופה שהיינו שם נפגשנו עם ערפאת כמה פעמים ושוחחנו איתו על המצב. אכלנו איתו מדי פעם וכל פעם הייתה בהלה כששמענו מטוסים מתקרבים. הגענו למוקטעה כי חשבנו שיקרה אסון. חשבתי ואני חושב גם היום שערפאת היה האדם היחיד שמסוגל לעשות שלום עם ישראל ומוכן לכך. הבנו שאם הוא יירצח בצורה כזו, תהיה התקוממות גדולה בכל רחבי פלסטין ואולי גם מעבר לזה. הייתה דריכות עצומה. היו אמנם כמה חיילים פלסטינים ששמרו עליו אבל זה לא היה שווה הרבה. היה ברור שאם ישראל תחליט לתקוף, שום חייל פלסטיני לא יצליח לעצור את זה".

קלר נזכר בכך שערפאת העריך מאד את העובדה שהוא וחבריו הגיעו למוקטעה כדי להזדהות איתו ולהגן עליו: "הוא היה מאד לבבי וידידותי והעריך מאד את העובדה שהגענו לשם. אחד ממקורביו אמר לנו שהוא לא יסכים להיתפס על ידי חיילי צה"ל בחיים. הוא אמר כי לערפאת יש תמיד אקדח בכיס ואם החיילים יגיעו לחדרו כדי לתפוס אותו, הוא ישתמש באקדח. ערפאת עצמו דיבר על זה שהממשלה בישראל לא מבינה שהוא רוצה שלום".

אבנרי משווה את תחושות הסכנה שאפפו אותו בהתבצרות במוקטעה ברמאללה לפחד שחש ב-48': "במלחמת תש"ח הייתי ב'שועלי שמשון' ואני רגיל למצב של מתח וסכנת חיים. התחושה במוקטעה הייתה דומה לתחושה במלחמת תש"ח, כי סכנת חיים היא תמיד אותה סכנה והיא מעניקה את אותה תחושה. כשפגשתי את ערפאת בפעם הראשונה הוא היה במצב דומה בביירות. אף אחד לא האמין שהוא ייצא משם חי והוא יצא. אותו דבר היה במוקטעה. בדיעבד הסתבר לנו שהאמריקאים אסרו על ישראל לרצוח אותו בצורה גלויה, ולכן ישראל רצחה אותו אחר כך בצורה לא גלויה, בהרעלה".

ניתן היה להעריך שניסיונם של פעילי השמאל להגן במו גופם על מי שנתפס בישראל באותה תקופה כמנהיג טרור, ירתיח את הציבור הישראלי, אלא שלדברי אדם קלר, לא כך היה: "זה באמת דבר מעניין. פעמים רבות אנחנו, פעילי השמאל, מעוררים זעם בקרב הציבור. משתלחים בנו, צועקים עלינו. ובפעם ההיא זה לא קרה. אכן שימשנו מגן אנושי והדברים פורסמו בתקשורת הישראלית, אבל זה לא עורר זעם כפי שניתן היה לצפות. זה גם לא עורר אהבה גדולה ברחוב הישראלי, אבל בטח לא גל של התלהמות והשתוללות נגדנו. ומה שמעניין הוא שזה קרה אחרי פיגוע".

עד היום מסתכלים אבנרי, קלר וחבריהם בגאווה על עמידתם לצד ערפאת. הם מאמינים בלב שלם שאילו שרון היה מחסל באותם ימים את ערפאת, הארגונים הפלסטינים "ללא יוצא מהכלל, כולל כמובן ארגון פתח, היו מתחרים ביניהם מי ינקום את הנקמה הכי גדולה ומכאיבה בישראל", אומר קלר. "אילו זה היה קורה, המצב היה מידרדר פי כמה וכמה לעומת מה שהוא היום והיו נהרגים ישראלים רבים בעקבות כך. בנוסף זה היה ודאי סופה של הרשות".

לדברי אבנרי, המשימה שלו ושל חבריו במוקטעה הייתה מוצלחת מאד: "בדיעבד הצלחנו במשימה שלנו שם כי אני זוכר שאריאל שרון הודה באחד הראיונות שאחת הסיבות שבגללה לא תקף את המוקטעה הייתה משום שהיו שם ישראלים". קלר מסכם: "עשינו דבר חשוב גם למען הפלסטינים וגם למען הישראלים. ידענו שלא יודו לנו על כך אבל לפחות אנחנו יודעים את זה".

לפניות אל הכתב: nir_yah@walla.com