נדמה שוועד העובדים החזק במדינה לא נמצא בנמל אשדוד, משרדי חברת החשמל או תחנות הרכבת, אלא בכנסת ישראל. הנה תזכורת: אחרי תוספת חודשית של 1,329 שקל בינואר 2012, שכרם של חברי הכנסת הועלה גם בפברואר, והפעם ב-1,191 שקל, בזכות החלטת ועדת הכנסת לאשר לח"כים עדכון שכר. שכר הברוטו החודשי של חבר כנסת יגיע כעת לכ-37,282 שקל. בנוסף, יקבלו חברי הכנסת מענק חד פעמי של 14,292 שקל, שנועד לפצות אותם על אי קבלת העדכון ב-2011. איזה עוד ועד יכול לדאוג כך לעובדיו?
ובינתיים, למטה, במדינת ישראל, בין קוטג' לפסק זמן, מעמד הביניים והעניים מחבקים כל שקל בחשבון העובר ושב. מחבקים חזק, עד שבאה המציאות ומפרידה בכוח. מחירי הדלק והחשמל מאיימים לשבור שיאים; מוצרי המזון בישראל יקרים בעשרות אחוזים מאירופה ומחיריהם מאמירים למרות הוזלת חלק מחומרי הגלם בעולם; התחבורה הציבורית התייקרה ב-3%; חצור הגלילית כססה ציפורניים בחרדה לגורל מפעל "פרי גליל"; האחיות בבתי החולים קורסות תחת העומס ומוחות על המחסור המתמשך בכוח אדם.
בדיון שערכה ועדת הכלכלה בנושא פערי המחירים של מוצרים בין ישראל לחו"ל, אמר יו"ר הוועדה, כרמל שאמה-הכהן, כי ביקש מארגוני הצרכנים שלא להחרים את חברת "שטראוס". "בסך הכל זו חברה טובה שמעסיקה אלפי ישראלים. חרם צרכנים זה לשבור את הכלים", הוא אמר, "אבל אם 'שטראוס' לא תניח את דעתו של הציבור - הוא יהיה רשאי להמשיך".
יש משהו מאוד מטריד בדבריו של שאמה-הכהן. נניח לחוסר המודעות העצמית - שהרי כל איש ואישה רשאים להמשיך ולהחרים כל חברה גם ללא אישורו של שאמה-הכהן - הבעיה היא הניתוק מהציבור. האם בכנסת באמת מצפים שעובד דואר מחדרה או עובד תברואה מקריית גת ינתחו את הסבריה של שטראוס באשר למחירי החטיפים? האם בכנסת מודעים לכך שהכוח היחיד שיש לצרכן הוא כוח הקנייה שלו, וחרם הוא לא שבירת כלים אלא אולי הכלי היחיד שיש לו כדי להשפיע על המציאות הכלכלית? האם האזרח הקטן, זה עם המינוס והמשכנתא, צריך להתחשב עד כדי כך באינטרסים של ענק כלכלי מקומי, ובמקרה הזה - חברת "שטראוס"?
הלקח מהקיץ לא נלמד
אכן, אין צורך לגלגל את האחריות ליוקר המחייה לפתחה של "שטראוס" - הריכוזיות במשק אינה באשמתה, שיעור המע"מ לא בשליטתה, החינוך והבריאות אינן תחת אחריותה, והיא לא צריכה לספק הסבר לכך שלמרות עליית רמת החיים, המוסד לביטוח לאומי הגדיר 837,300 ילדים כעניים בשנת 2010. "שטראוס" היא עוד חברה הפועלת תחת חוקי הכלכלה והשוק של ישראל הנוכחית, מרוויחה מה שאפשר להרוויח, חוסכת איפה שאפשר לחסוך, וזה בסדר. לצפות ממנה להתנהל באופן "חברתי" זו תמימות לשמה.
הבעיה היא בתפקוד הממשלה והכנסת, בחוסר הבשורה שנושאים עמם חלק ניכר מנבחרי העם, אשר צקצקו בקיץ בלשונם ודיברו גבוהה-גבוהה על רפורמות וטיפול שורש, ובחלוף חצי שנה לא שיפרו את חיי האזרחים ולא הקלו עליהם את המציאות. כעת שוב הציבור מכתיב לוועדת הכלכלה, לכנסת ולממשלה את סדר היום. הלקח לא נלמד.
כחצי שנה לאחר ההפגנה הגדולה בכיכר המדינה שבתל אביב, מסתבר שאותו "יוקר מחייה" עדיין כאן, המחאה החברתית לא באמת נמוגה אלא רק קצת שינתה צורה, ובכנסת ממשיכים לעצום עיניים, לאטום אוזניים ולדון בחרם העכשווי כדי לייצר מראית עין של דאגה לאזרחים, עד לבוא הטרכטנברג התורן. הכנסת טרם הפנימה באמת את מחאת הקיץ, טרם הבינה שהמציאות חייבת להשתנות ומהר, והאחריות לכך מוטלת לפתחה. די אם ניזכר בכך שבסוף יולי 2011 הכנסת יצאה לפגרת קיץ בזמן שנשים, גברים וטף ישבו באוהלים וצעדו ברחובות. כמו אז גם כיום, תחושת הדחיפות והמחנק הכלכלי לא באמת חדרו את קירות אולם המליאה וחדרי הוועדות.
כל חבר כנסת זכאי לתקציב שנתי בסך 49,000 שקלים לכיסוי הוצאות שהוצאו לשם שמירה על קשר עם הציבור. אם התנהלות הח"כים והמציאות לא ישתנו בעתיד הקרוב, אפשר לחסוך את הכסף הזה יש להניח שכמו בקיץ 2011, הציבור כבר ידאג לכך שהח"כים ישמעו ממנו שוב.