המשפטיזציה של דיני המשפחה בשירות ההלכה

החברה הישראלית ובעיקר מוסדותיה מטפלת בכפפות של משי בקיצוניות הדתית ובענייני הדת בכלל. על התשתית הזו בנויה הדמוקרטיה היהודית שלנו, שהכול לכאורה חופשי בה למעט דיני איסור והיתר - שם שולטת הבירוקרטיה של הדת, ללא מיצרים. מדובר על הוראות הדין הדתי בעיקר בענייני משפחה, השזורות כחוט השני בכל חיינו האזרחיים כפרטים, מרגע כינון התא המשפחתי שלנו ועד לפירוקו. נושאים כגון נישואין, גירושין, הולדה, פריון ומוות מחייבים את הכלל גם כשאינם נוגעים לאנשי אמונה ודת מסוימת.

האבסורד פורץ מתוך הקונפליקט שבין הקריאה לחירות מפי האדם החופשי, תושב הארץ, ובין השתיקה הבלתי הגיונית של הממסד האזרחי הדמוקרטי. שתיקה? כבר לא לגמרי. הממסד איננו שותק. הממסד מארגן, מסדר ומתווה את דרכו כפי שהיא נראית לו, ובעיקר כך שיהיה בה כדי להגן על עצמו. יצירת המנגנון הממסדי שלטוני זכה לכינוי בירוקרטיה.

כדי להתנהל בבירוקרטיה זו, יוצר האזרח כלים מיוחדים וכשעולה הצורך הוא גם שוכר את שירותיהם של מומחים דוגמת עורכי הדין, רואי חשבון, יועצי מס ואחרים. בסופו של יום זוכה המסע המייגע הזה לכינוי "משפטיזציה", כינוי מפוקפק למדיי, המתואר בפי הסופר אונורה דה בלזאק כ"מנגנון ענק של אנשים קטנים".

מאז שלטון המנדט הבריטי, אשר הסדיר את קיומם של החיים היהודים בארץ ישראל, נקבעו ההסדרים גם בדברי חקיקה עקרוניים, כגון בפקודת רישום נישואין וגירושין 1917 המחייבת עד היום. אלא שמאז המשיכה הרגולציה הזו להשתכלל ולהשתפר וליצור סבך שלם של חוקים, המסדירים היטב את חדירת חוקי הדת לחיי המשפחה לעיתים אף במחיר פגיעה בוטה בזכויות אדם בפרטיותו ובחיי המשפחה שלו.

כזה הוא, למשל, הסדר הנישואין החל בישראל, הסדר שאיננו מאפשר בחירה חופשית בין נישואין דתיים ונישואין אזרחיים ובתור שכזה, ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים. המצב איננו טוב יותר ביחס לרישום ילדים במרשם האוכלוסין במקרה שהוריהם אינם נשואים או בני אותה הדת, כי הדת קובעת והיא זו המחייבת הוכחה חד משמעית להורות אדם על ילדו.

משמעות הדבר שילד להורים בני אותה דת, שאינם נשואים ביניהם, יצטרך לעבור בדיקת רקמות על מנת שיוכח קשר הדם שלו להוריו, אולם בדיקה זו לא תתקיים אם קיים חשש לממזרות הילד על פי ההלכה היהודית, אלא שלפחות אחד מהוריו איננו יהודי - אז מה עניין להם בחוק הזה? אבל כזהו החוק וככזה הוא יחייב אותם בהוצאות אדירות של אלפי שקלים להוכיח את המובן מאליו, על מנת לרשום את ילדם כבנם.

יפים הדברים גם לגבי רישומו של ילד שייוולד לאם גרושה אשר הרתה סמוך לאחר גירושיה לגבר שאיננו הגרוש שלה. במקרה הזה יחשב הרך הנולד כבנו של בעלה לשעבר והיא לא תוכל להוכיח אחרת. יותר נכון, אסור לה להוכיח אחרת אף לא באמצעות בדיקת רקמות, כי גם כאן, נכנעת השיטה להלכה היהודית, לפיה עלולה הבדיקה לממזר את הילד.

אם יוכח כי הילד הוא אכן לא בנו של בעלה לשעבר והיא העזה והרתה לגבר אחר בתקופת היותה "אסורה" על כל גבר (תקופה של 90 יום לאחר קבלת הגט) אז מה עושה הרגולציה במקרה כזה? מחייבת את האב הרשום, הלא הוא הבעל לשעבר, למסור את הילד לאימוץ ולמי יימסר הילד לאימוץ? נכון, לאביו הביולוגי, כל זאת על מנת שלא לממזר את הילד, "רחמנא ליצלן".

עתה שוב סלולה דרכם של עורכי הדין, השופטים והעובדים הסוציאליים לבטא את עצמם במקום שלא היה נדרש כלל, לו פשוט היו הכול מודים באמת והולכים. אין זו אלא עדות נוספת לבירוקרטיה אבודה בשירות השיטה ולנוהל השקר בשירות הגחמה הדתית. אז מה ניתן לעשות? כשהממסד מערים קשיים, על האזרחים לקחת שליטה על התהליכים ולהחזירם לידיהם. במקרים מסוימים הפתרון כבר כאן, רק צריך לחשוף אותו.

באופן דומה, פועלת האסטרטגיה של ארגון "משפחה חדשה" האומרת כל כולה: "הפריטו את חיי הפרט הפריטו חזרה את חיי המשפחה, פשטו את ההליכים והחזירו לנו את הכבוד והאינטימיות". כזהו הרעיון של תעודת הזוגיות למשל. התעודה מציעה פתרון אזרחי לנישואים בישראל. התעודה, אף שהיא מוצר משפטי, באה לבטא את קיצור הדרך שעושה הזוגיות אל מול פני הממסד.

בעוד תעודת הזוגיות (המהווה תצהיר) משקפת את המציאות הגלויה של הזוגיות והיא איננה זקוקה לשם כך לאישור ממקור אחר, תקפה מעצם קיומה, אזי זוגיות הנקשרת בקשר נישואין שואבת את כשרותה ותוקפה מהממסד שהוא חיצוני לה. ראוי כי החופש להחליט ולבצע יחזור לידיים פרטיות, מתן תוקף עצמאי להחלטות שלנו במסגרת החוק הוא הפתרון היצירתי לבירוקרטיה והתנתקות מהממסד. לא בכל מקום זה אפשרי, אך פיתוח הכלים הללו חייב להגיע ממקור אנושי ופרטי. כל ניסיון לבצע שינוי מהותי דרך החקיקה או המשפט נופל למלכודת הבירוקרטיה. אם הממסד לא מוכן לקחת אחריות - עלינו לקחת אותה בעצמנו.

עוד בנושא:
מצגר נגד הכנסת: "חוק צהר" יגרום לריבוי ממזרים
הרב טעה, האישה נאלצה לעבור שוב את טקס הגירושין

הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית ארגון משפחה חדשה