שבוע לאחר שובו של גלעד שליט כבר נכתב מכתב המתגייסים התורן. הפעם כותבים החיילים לעתיד שאם ייפלו בשבי, הם מבקשים לא לשחרר מספר רב של אסירים בעבור שחרורם, אלא לכל היותר אחד. הם אומרים שחייהם אינם חשובים יותר מחייהם של אזרחי ישראל שעלולים להירצח בידי אותם מחבלים שישתחררו בעבורם.
גלעד שליט חוזר הביתה - סיקור מיוחד בוואלה! חדשות:
גנץ הכריע: שליט יישאר בצהל עד תום הטיפולים
גלעד שליט יצא לסדרת בדיקות במרכז הארץ
נסראללה: עסקת שליט - הישג היסטורי לחמאס
בתוך האמירה הזאת מגולמות מספר הנחות, אבל אני בוחרת להתייחס רק להנחה שנפילה בשבי היא אפשרות מתקבלת על הדעת, כמעט צפויה, שהצעירים לא מוצאים לנכון לא להרהר ולא לערער עליה. ההשלמה הזאת עם אפשרות הנפילה בשבי החזירה אותי אל הבן שלי, מפקד טנק הנמצא בשלהי השירות שלו בשריון, ולשיחה שהתקיימה איתו בחופשתו האחרונה, בה לבש חולצה חדשה.
אתם מכירים, החולצות שמדפיסים אחרי כל פרק בצבא: הצוות של איקס, סוף מסלול, סיום קורס. הפעם זו חולצה שהודפסה לסיום השירות בקו. קו של טנקים בחורף. על גבה מצויר טנק שניצב בעמדה, לפניו עומד טנקיסט, זרועותיו פרושות לצדדים בתנועה של ייאוש, דמעות זולגות מעינו. את מלוא הרקע ממלאות טיפות גשם בצורה של דמעות. בכותרת הציור כתוב: "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות".
נרתעתי כשראיתי את התמונה העצובה הממלאת את כל גב החולצה. הרגשתי תחושה של חוסר אונים שעולה מתוך מבטו של החייל שבתמונה.
"ככה בדיוק הרגשנו", אמר לי בני.
"למה אתה מתכוון?", שאלתי אותו.
"יש תנאי מינימום בהם ניתן לבצע משימות", הוא ענה, "וכשהם לא מתקיימים, נוצר מצב מאוד מסוכן".
מה הוא אומר לי כאן? למה חיילים צריכים להרגיש כך במהלך הפעילות המבצעית שלהם? מה קורה שם, שבמקום להיות שבעי רצון מכך שהם עמדו במשימה, הם מציירים על החולצה שלהם כל כך הרבה דמעות? גם חצי שנה אחרי הפרק הזה, הם לא שכחו את הדמעות והם לא מנסים להסתיר אותן. הם לא מנסים לצבוע את התקופה בצבעים שלא היו בה, צבעים של "לא נורא, היה סבבה, הכול חוויות, העיקר שנגמר". הם יכלו לעשות זאת ואז היו אומרים להם: גדולים אתם, גדולים מהחיים. אבל הם לא מתביישים לומר לנו שהיה קשה, מאוד קשה.
בני אומר לי: "תכלס, אנחנו, שנמצאים בשטח, יודעים מה אנחנו הכי צריכים כדי לעבור את הקו בשלום. יש עלינו אחריות כבדה אז לפחות תקשיבו, תפתחו את הראש ותשמעו מה יש לנו להציע כדי לשפר. אם היו שומעים אותנו יכול להיות שהיה ניתן למנוע גם את החטיפה של גלעד. עובדה ששינו מאז נהלים, אבל זה לא מספיק".
גם עכשיו, כך אני מבינה, מצופה מהחיילים לתפקד בתנאים שחושפים אותם לסכנות, ובכלל זה חטיפה, ושאפשר להקטין את הסיכונים האלה אם רק מוכנים להשקיע את המאמץ הנדרש. באומרי מאמץ אני מתכוונת לשני מרכיבים: האחד הוא הנחיצות להקשיב לחיילים בשטח, מתוך הנחה שהמידע שלהם חיוני מאוד; והשני הוא לייצר את השינויים הנדרשים ולא לפעול מתוך מתכונת קיימת של "מה שהיה הוא שיהיה" או מתוך עמדה של שאננות שאחרי שהופקו הלקחים הצבא מחוסן מפני אירועים דומים.
אולי דרושה בראש ובראשונה דאגה לחיילים בשטח, כמעשה של יומיום, כחלק ממאמץ מתמשך, ולא רק בדיעבד. אולי השאלה שיש להידרש אליה היא מה צריך לעשות כדי שלא רק יתרחב הלב למראה גלעד שליט השב הביתה, אלא גם לא יתכווץ הלב למשמע צעיר המחשב את מחירו ולא נראה יותר חולצות דומעות עם תמונה של חייל מתבונן בנו בחוסר אונים שקורע את הלב.