שעת צהריים. יום שני 13 בפברואר 1994. איש השב"כ נועם כהן (28), מחופש לפי הנוהל, נוסע עם שני מאבטחיו לרמאללה לאסוף את עלי מונעים ג'אג'י, איש חמאס ששיתף פעולה עם הארגון. השעה 15:00, דלת המכונית נפתחת במקום המפגש. "המקור", שהיה אמור להיכנס אל המכונית, שולף אקדח ויורה לעבר כהן, שמצליח להיחלץ מהרכב. שני מחבלים נוספים, שארבו לרכב, פתחו לעברם באש, ובמקום התפתח קרב יריות, שבסופו נמלטו המחבלים לביתוניא. המאבטחים נפצעו, אך שני הקליעים שפגעו בכהן, הכניעו אותו.
כהן החל את שירותו כלוחם גולני. מאוחר יותר עבר לשרת כקצין בסיירת מטכ"ל, ויסיים את שירותו כקצין המבצעים של "היחידה". מותו זעזע את השב"כ, שספג שנה קודם לכן אבדה נוספת עם רציחתו של איש הארגון חיים נחמני בידי סייען. כעבור שנה, כוחות הביטחון הרגו את עלי מונעים ג'אג'י. שני המחבלים הנוספים נעצרו. באותם ימים, יורם כהן היה ראש מחלקת הדסק האופרטיבי ביהודה, והכיר את הפרטים הכי אינטימיים של האירוע הטרגי. 17 שנה לאחר מכן, הוא יחתום, כראש השב"כ, על שחרור רוצחיו של נועם ז"ל מהכלא הישראלי.
עסקת שליט - סיקור מיוחד
הממשלה אישרה את חילופי האסירים
העסקה תצא לפועל ביום שלישי הקרוב
פרסום השמות: משפחות הכלואים במתח
"שוביו של גלעד שליט סיפרו לו על שחרורו"
אין מייסר ומורכב מזה. יורם כהן החל את דרכו בשב"כ כמאבטח רכזי שטח באזור יהודה ושומרון ובלבנון. מאוחר יותר החל לעבוד כרכז השטח באזורים אלה. בהמשך, קודם לתפקיד ראש חטיבת הסיכול ביהודה, ראש האגף לסיכול טרור ערבי-אירני, ראש מרחב ירושלים ויהודה ושומרון, ומאוחר יותר ימונה לסגן ראש השב"כ. השבוע הוא דיבר בגילוי לב, ברגישות וצניעות יוצאי דופן על פרטי העסקה. כהן ניסה להסביר את ההחלטות כבדות המשקל שליוו אותו ואת הפן המוסרי והקושי הערכי בתמיכה בהסכם מסוג זה. רבים בחדר בו דיבר לא הבינו מה מתחולל בראשו של כהן, האיש שחי את עולם הטרור במשך שלושה עשורים ברציפות.
התשובה לכך טמונה ביתרונותיה של העסקה, העולים על חסרונותיה, כי ממשלות ישראל החליטו לשחרר את שליט באמצעות עסקת חילופי שבויים ולא בפעולה מבצעית. אי אפשר לנתח את העסקה הזו, שנמשכה במשך חמש וחצי שנים בטור אחד, אך יש בהחלט יכולת להבליט פרטים חדשים שחמאס היה לבטח מעוניין להסתיר - פרטים שיסבירו מדוע ראש השב"כ, יורם כהן, הדמות המרכזית בעסקה, חתם עליה בשתי ידיו.
הכי קל זה להגיד "לא"
בפתח המשא-ומתן, שנפתח זמן קצר לאחר חטיפת שליט, דרשו ראשי החמאס לשחרר 1,400 אסירים. הדרישה שהועברה לשליח הישראלי עופר דקל, כללה סעיף שכל האסירים יחזרו לבתיהם ולא יגורשו למדינות בחו"ל או לעזה. בכירי חמאס יצאו עם דרישה זו בגלוי. חמש וחצי שנים לאחר מכן הם חתמו על העסקה הנוכחית.
דקל, שנע על ציר ירושלים-קהיר, העביר מסר ברור למתווכים: ישראל מוכנה לשחרר מאות אסירים בלבד, כולל רוצחים המרצים מאסרי עולם, אך בתנאים שונים לחלוטין. זה היה המתווה שקבעו ממשלות אולמרט ונתניהו. המהלך נפתח עם מתווך מצרי שהרים ידיים, ומתווך גרמני שעורר את חשדם של אנשי חמאס שטענו כי הוא נוטה לצד הישראלי, ולכן פוצצו את המשא ומתן. כעת, באופן מעורר כבוד והערכה, שוב תיווכו המצרים, אחרי שלאורך השנים לא היינו קרובים לסיכום העסקה כמו הפעם. השיא לפני עסקה זו הגיע כשעופר דקל וראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, ביקרו במצרים, ודיברו על שחרור 325 אסירים, שמאה מתוכם יגורשו ליהודה ושומרון, מאה אחרים יגורשו לעזה והיתר לחו"ל. לא הייתה הסכמה על מסגרת של 450 אסירים, אך לאחר מכן נכנס לתמונה חגי הדס, שהחליף את דקל בתפקידו, והמשא ומתן נמשך.
חמאס הבין את הכיוון, וחשש שעסקה זו תצטייר כעסקת גירוש. בחמאס רצו את "הכי בכירים והכי מסוכנים", וישראל רצתה להוריד פרופיל, ולצמצם את השמות שברשימה. כל זאת בזמן שברקע לקחו בישראל בחשבון את הביקורת הציבורית ואת סבל המשפחות השכולות, כולל את כאבה של משפחתו של נועם כהן, בשר מבשרו של הארגון, שנהרג בעת מילוי תפקידו.
אך חמאס התעקש. בלי בכירים כמו אברהים חמד, ג'לאל אבו-נג'ה קטוע היד, מרואן ברגותי ונוספים, אין עסקה. דיסקין התווה דרך: לא נחתום על עסקה שנחשוב שרמת הסיכון שלה לא ברת-עיכול, מתוך מחשבה שהדרג המדיני עשוי לקבל החלטה שונה. יורם כהן התייחס לנקודה הזו ואמר כי "אנו אנחנו מביטים על זה באופן מקצועי - מה יקרה לפתח, לחמאס. מה הן ההשלכות...יש לנו שיקולים ערכיים וחברתיים. הכי קל להגיד 'לא' על כל דבר רק כדי שיהיו אפס פיגועים".
אז מה באמת היה המהלך שהתניע העסקה מחדש?
בחודש יולי החליט המתווך לבצע קאמבק. אחמד ג'עברי, רמטכ"ל חמאס, הניח מסמך עמדה בידי המצרים. ראש הממשלה נתניהו כבר מינה כאחראי למשא ומתן את איש המוסד לשעבר, דוד מידן, כדי שיחליף את השליח הקודם, חגי הדס, שהרים ידיים אחרי הקיפאון.
המצרים, כמי שרוצים לתדלק את הדימוי שלהם כבעלי שליטה והשפעה אזורית אחרי נפילת משטרו של חוסני מובראק, החלו להפעיל מאמצים רבים להתניע את המהלך. בעוד בישראל המומים מהנחישות של ראשי המודיעין המצרי לסיים את העסקה, לא מבזבזים זמן ומשתמשים בבסיס שנוצר על ידי דקל ודיסקין שהגיעו להבנה שהשלב הראשון של העסקה יכלול 450 אסירים. רוב רשימת השמות הייתה כבר סגורה. השאלות הפתוחות נותרו עתידם של הבכירים, מי יועבר לאן, ומי לא יחזור לביתו לעולם.
מידן, חזר ממצרים לישראל עם איתות: החמאס מוכן להתפשר. ג'עברי וחאלד משעל מבינים שישראל לא תסכים לשחרר בכירים, גם לא במחיר גירוש. ישראל העבירה מסר לחמאס דרך קציני המודיעין המצרים שלא תתפשר בגירוש המחבלים ושהבכירים לא ישוחררו ואם הם יפגינו גמישות ישראל תפגין גמישות במקומות אחרים. כך היה.
ישראל לבסוף התגמשה והסכימה לשחרר אסירים ממזרח ירושלים, לשחרר יותר עזתים, ולשחרר רוצחים שבעבר לא הסכימה לדון בעניינם. באופן סמלי, הוסכם גם לשחרר כמה ישראלים שהיו כלואים בין 25 ל-30 שנים בבתי הכלא, בהם מחבל עיוור בן 79. כהן מכנה זאת "שיטת האקולייזר": כשאתה מפחית מהצד האחד, צריך לראות גם מה עולה בצד השני.
חמאס מבין ועושה טריק שיווקי לציבור שלו; הארגון מעביר מסר לישראל, ומציע: "קחו רשימה של 75 אסירים 'VIP' שישראל מתנגדת לשחרורם, ועל כל שלושה שתאמרו עליהם 'לא' - תבחרו אחד ותאמרו 'כן'. כל מי שתבחרו יהיה מקובל עלינו". ישראל הסכימה, אבל הבהירה חד משמעית כי מי שייבחר לא יחזור לביתו ביהודה ושומרון. כך, נזרקו מהרשימה הסופית של ה-"VIP" מרואן ברגותי, ג'מאל אבו אל היג'א, חסן סלאמה, אברהים חאמד, עבדאללה ברגותי ומפקדים בכירים אחרים, אך פחות נחשבים, כמו ג'יהאד ירמוך, עלי עמודי, ווליד עקל ועוד - שהמעשים שביצעו מעלים בחילה בכל בן אנוש.
את כל השמות בחרו בישראל, או יותר נכון, בשב"כ. שם אחרי שם, כולם נבחרו בקפדנות, בזמן שחמאס המשיך לבקש להעלות את מספר המשוחררים. הפגישה המכרעת התקיימה ביום רביעי בשבוע שעבר בקהיר, בה השתתפו ראש השב"כ כהן, השליח מידן ומזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אלוף יוחנן לוקר, שבעת האחרונה צובר נקודות רבות, וסולל לעצמו את הדרך לתפקיד מפקד חיל האוויר הבא. בבניין אחד ישבה הנציגות הישראלית, ובבניין אחר, לא הרחק משם, נציגות חמאס. המתווך המצרי הודיע בתום מרתון השיחות על עליית שלב במשא ומתן: 450 אסירים ישוחררו בשלב הראשון, ובגל השני, תבחר ישראל 550 שמות נוספים מבין 6,000 אסירים ביטחוניים, שכלואים בשטחה לתקופות של חודש ועד עשרות שנים. על 550 האסירים (מלבד 27 הנשים הנוספות) סוכם בזמנו, ובלחץ מובראק, כמחווה ליו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. היה ונותר.
יום הכיפורים חלף. בכירי שב"כ עשו שיעורי בית, ועברו שוב על השמות. ביום ראשון השבוע נסעו כהן ומידן לחתום על ההסכם. כיאה למזרח התיכון, חצי השעה שהוקצבה לעניין הפכה למרתון של משא-ומתן נוסף שנמשך שלושה ימים. שם אחרי שם זכה לדיון.
זה המחיר
היו הרבים הישגים לישראל בדיון הזה, אך מילה אחת מעצימה את התחושה: גירוש. בנרטיב הפלסטיני היא בעלת משמעות רבה. על פי ההסכם, 203 פלסטינים לא ישובו לבתיהם יכנסו לתוכנית חמשת השלבים: בעוד שנה ייבחרו 18 אסירים, שתתאפשר חזרתם לבתיהם ביהודה ושומרון ובירושלים. חלק שני, שלוש שנים, יכלול 18 אסירים נוספים שישובו לבתיהם. שלב שלישי יבוצע בעוד 15-10 שנים, ויכלול 55 אסירים שישובו לבתיהם. בשלב הרביעי ישובו 55 אסירים נוספים לבתיהם, אך רק בעוד 25-15 שנים. אסירי הקבוצה הנותרת לא ישובו לעולם. הישג נוסף הוא הערפל סביב המהלך: אף אסיר לא יודע לאיזו קבוצה הוא משתייך. מי שישובו לטרור בזמן שיחלוף, לא ישוב לביתו.
זו העסקה הטובה ביותר במציאות הקיימת. קשה, מייסרת, אך הגיונית לביצוע, עם יכולת אדירה של צה"ל והשב"כ להתמודד עם העתיד. הטיעון הגובר של ראש השב"כ לביצוע העסקה הוא מהלך מוסרי ערכי להבאת חייל לביתו, ושחרור האסירים לא ישנה דרמטית את המציאות. הלוגיקה הפלסטינית מלמדת שכל עוד יש לארגוני הטרור אסירים בבתי הכלא בישראל, הם יעשו הכל כדי לשחררם אותם.
במשך חמש שנים וחצי, הנכס שהיה בידי חמאס לא הניב לו מאומה. היו בישראל גורמים בכירים שחשבו שצריך לתת לחמאס הכל תמורת גלעד שליט, ובחמאס הבינו את המסר ופתחו תיאבון. אך היו כאלה, בהם דקל, דיסקין וכהן, שחשבו אחרת. התוצאות בהתאם.
לפניות לכתב amirbohbot@walla.co.il