ביום השלישי למלחמה הארורה ההיא, שמחר ימלאו לה 38 שנים, עמדנו על דיונה בגיזרת הלחימה של חטיבת השריון בפיקודו של נתן (נתק'ה) ניר וראינו את הטנקים נעים לתעלת סואץ להדוף את המצרים, ואבק ואש ותמרות עשן.
הקיצוץ בתקציב הביטחון - עדכונים אחרונים:
חיל החיסכון: צהל החל לקצץ בימי גיבוש וספורט
הקיצוץ בביטחון: פחות טנקים, תחמושת וגדרות
בעקבות ועדת טרכטנברג: 2 מיליארד יקוצצו מהביטחון
תחילה היינו משוכנעים כי שלנו מחסלים את שלהם, הן כך האמנו מששת הימים. אחר כך כבר נאלצנו להפעיל את מנגנון ההכחשה כדי לומר לעצמנו בקול רועד כי שלנו מכים את שלהם, וחדלנו להאמין לעצמנו.
בסופו של דבר יצא צה"ל מהמלחמה ההיא בניצחון שלא היה כמותו, אבל בלב שבור שהכתיב תחושה כי הובסנו. כשהחטיבה שוחררה מצאתי את מנחם בגין מתריס כלפי הממשלה: "מדוע לא קירבתם את הכלים?" והיו שפטרו אותו באמירה כי אינו מבין דבר, ואילו הוסיפו טנקים לקו החזית, היה שיעור הנפגעים גדול עוד יותר.
היבלת הכלכלית לוחצת והזרת הרפואית מציקה
אתמול שאלתי את האלוף (מיל') ד"ר עמנואל סקל, שפירסם את ספרו "הסדיר יבלום", אם היה ממש בטענת מי שהיה אז ראש האופוזיציה. האיש שזכה באות הצטיינות גבוה על לחימתו בגיזרה הדרומית באותם ימים של מלחמה השיב בחיוב.
היה אפשר למנוע, כתב בספר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, אבל הרמטכ"ל דאז, דוד אלעזר, ואלוף פיקוד הדרום, שמואל גורודיש, לא הבינו מה קורה סביבם.
מאז יש שניים או שלושה דורות של לוחמים בסדיר ובקבע ובמילואים, שנדרו שלא לשכוח; ששוב זה לא יקרה להם; ושלא תהיה "קונספציה" וצה"ל לא ייתפס לתרדמת.
אך לחיים חוקים משלהם. הרבה מתעמעם. היבלת הכלכלית לוחצת והזרת הרפואית מציקה, והערנות הנחוצה להגנת מדינה שהיא כהגדרת אהוד ברק "וילה בג'ונגל", נסוגה לטובת עצימת עין ובליינות. רבים מדי רוצים את "החיים הטובים", וכך ייתכן כי היהירות ו/או השאננות שוב ידחקו את ישראל לפינת הבדידות ברגע של מלחמה.
מאז יש דורות של מבוגרים אחראים שנוקטים מדיניות של "והגדת לבנך ביום ההוא" כדי שיידעו מה אירע לפני 38 שנים ושלא יחוו שוב תחושה מרה של הכישלון; ומאז לא תמכתי מעולם בקיצוץ הביטחון בשום ממשלה והנהגה ומפלגה. רק כך ייתכן שבאחד הימים נדע מה משמעות "ותשקוט הארץ 40 שנה", וגם אז עם יד על ההדק.