מיד כשהבינה ארצות הברית כי פיגועי 11 בספטמבר 2001 הם מעשי ידיו של אוסמה בן-לאדן, הוכרז מנהיג אל-קאעדה כאויב המדינה. הנשיא ג'ורג' בוש, ולראשו כובע השריף מטקסס, שיגר פקודה למנהיגי העולם: החליטו מיד אם אתם לצדנו במלחמה - או נגדנו. בהמשך תתברר כבעייתית מאוד החלוקה הדיכוטומית של בוש, שהזכירה מערבון דרמטי - אך כזה שבסופו לא התברר לצופים המתוסכלים מי הנבל ומי הגיבור.
עשור אחרי הפיגועים ההם, ומעט יותר מארבעה חודשים אחרי חיסולו של הנבל, האיומים המשמעותיים ברורים יותר אך מפורשים פחות, כי הקשרים הדיפלומטיים מול האויב חשובים מדי. ארצות הברית מבולבלת: אין מפלצת "אמיתית" להציג לציבור במקום הראשון ברשימת המבוקשים (כי העם דורש אויב רענן - ומהר), להעניק לה פנים וכינוי ודרגה.
עשור לאסון התאומים - סיקור נרחב בוואלה!:
וילנאי: אסון כמו התאומים יכול לקרות גם כאן
עשור אחרי: יצאו מהתופת - וחייהם השתנו לעד
"הקריבו עצמם והצילו אלפים": סיפורה של טיסה 93
מכתב מניו יורק: עסקים כרגיל, אבל משהו השתנה
איפה אתם הייתם כשנפלו התאומים?
גם היום, ב-11 בספטמבר 2011, ארצות הברית עדיין לא מצאה את הפתרון הקל, כמו זה שמצאה בספטמבר 2001: להודיע שמיליציות מעבר לים הן האויב, במקום להודות במציאות הגיאו-פוליטית המורכבת. זו שאם מתעמקים בה, מגלים שאמריקה היא לא באמת המעצמה היחידה בעולם, והגוש המזרחי מעולם לא התמוטט אלא רק שינה את שמו וצורתו, וכעת הוא מלוכסן עיניים או עוטה כאפייה - ויש לו נשק גרעיני. האמריקאים אולי התעקשו להמשיך ולחפש "נשק השמדה המונית" אצל אל-קאעדה ובעירק, אך בינתיים פקיסטן וצפון-קוריאה ניסו טילים חמושים באוקיינוס, לא רחוק מחופי קליפורניה. ועוד לא אמרנו מילה על סין, האימפריה העולה.
בהיטלר הוא יוכל רק לקנא
"גיבורים", ההגדרה האמריקאית לאלפי הנספים בפיגועים (הגדרה שניתנה על ידי פוליטיקאים שמרנים, כלומר על-ידי "האומה"), מעליבה את הקורבנות ואת אלפי החיילים שמתו בזמן שניסו לצוד את בן לאדן. אין גבורה בלהישרף חיים בבניין בוער ואין גבורה למות באפגניסטן בחילופי-אש עם הטליבן. כל מוות מיותר במסגרת סחר חליפין של נקמה הוא מכוער, ובגבורה מתכבדים רק השהידים. בעיני עצמם, לפחות.
גם בן-לאדן מעולם לא היה ולא יהיה גיבור, אך מנגד, עדיף גם להימנע מתיוגו כמפלצת - כהגדרה שתיצור לו תקומה בסגנון ניאו-נאצי. יש עולם שלם בתווך שבין אופיו של רוצח המיליונים יוזף סטאלין לבין זה של בן לאדן, שהוצא להורג כשהוא עירום, גוסס מסוכרת, לבוש בלויים ושרוע על מחצלת. הרי כך לא עוזבות מפלצות את העולם; היטלר בנה לו ארמונות והתאבד רק כשטנקים עמדו ממול; גם מוסוליני וצ'אושסקו הספיקו לסנן כמה קללות כשהועמדו וגבם לקיר.
לקרוביהם של הנספים בעשרות הפיגועים שתיכנן מנהיג אל-קאעדה אין נחמה במותו. ההטבעה המתריסה של גופתו בים לא תשיב בתמורה את גופות יקיריהם מהמעמקים ליבשה.
עוד חיסול, ועוד אויב, ועוד עשור של חיילים בארונות
מנגד, קשה גם לענות על השאלה מה היה קורה אם בן לאדן היה מובא חי למשפט. ניתן היה, אולי, להפיק תועלת מחקירתו. אולי אם היו חוקרים את "המפלצת", היו מגלים שהוא אינו באמת מפלצת, ושהארגון שעמד בראשו פחות עוצמתי משחשבו; שההפחדות מפני יום הדין אינן נכונות; שתאי אל-קאעדה בעולם אינם מחזיקים ב"פצצות מלוכלכות"; שחיסולו לא בעצם ישנה שום דבר, ושתחושת השובע של הנקמה יפה לשעה בלבד, ושאחריה יקום אויב חדש למדינה, ושיחלוף עשור נוסף עד שיבינו מיהו, ועד שיילכד בשם הנקמה; ושיחלוף עשור נוסף שבו חיילים מתים יוטסו הביתה בארונות באישון הלילה.
הדוגמה שעולה מיד לראש היא של משפט אייכמן, ושל מילותיה החקוקות בסלע של חנה ארנדט. "הבנאליות של הרוע", כלשונה ובתמצית, הייתה זו של כלל המעשים. ישראל האשימה את אייכמן, כיחיד, באחריותה של גרמניה לחיסול היהודים; אבל גם "המפלצת" אייכמן, כמו "המפלצת" בן לאדן, נוצרה בחברה שלא הותירה לה ברירה אלא לפתח שנאה.
במובן מסוים, ובפרפרזה על עדויותיו של אייכמן, בן לאדן רק "נתן פקודות". משפט הראווה שנעשה לפושע הנאצי בישראל, ושתוצאותיו הוכתבו מראש, לא הותיר לו כל סיכוי לחמוק מחבל התלייה. המשפט שירת מטרה אחרת: שיקומה של האומה פגועת-האגו, ויצירת אחדות (גם אם מזויפת).
גם לבן לאדן ניתן היה לערוך משפט. מן הסתם, בית הדין לא היה מורה על זיכויו, אבל היה ניתן ליצור מראית עין מינימלית של מוסר; של הוכחה, לכאורה, שארצות הברית ניצחה במערכה ולא הפסידה בה, כפי שמסתמן מטקסי הזיכרון שנערכים בימים אלה לציון עשור לפיגועים.