פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עשור אחרי: עסקים כרגיל, אבל משהו השתנה

      בהתחלה זה נראה כמו תאונה, אחר כך באה האימה, בעקבותיה הכאוס ואז ההתמודדות וההתאוששות. ב-11 בספטמבר 2001, כמו היום, התגורר האמן עדי שנידרמן בניו יורק. טור אישי מהתפוח הגדול

      עשר שנים חלפו - ואני הייתי כאן כשזה קרה. רוב הזכרונות התעמעמו מאז, ובהדרגה הפכו לפרגמנטים, תמונות, קולות, וצללים שבאים והולכים מדי פעם. אותם רגעים - כמו בהשתקפות במראה - הם לא בדיוק מה שהם משקפים.

      פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, מגדלי התאומים, ניו יורק (רויטרס)
      הכול נראה מוכר באופן די מוזר, כאילו חווינו את המראות הללו פעם באיזה תסריט הוליוודי מופרך (צילום: רויטרס)

      באותו יום עבדתי בחנות לטלפונים סלולריים באזור האפ-טאון של מנהטן, על רחוב 76. הרבה ישראלים עבדו בעסק הזה באותה תקופה, תחילתו של השיגעון הסלולרי באמריקה, אז נפתחו חנויות בכל מקום. האירוניה היא שדווקא באותו היום לא הייתה תקשורת.

      למי שלא היה כאן, קשה לפעמים להבין את גודל העיר הזאת; החלק העליון והחלק התחתון של מנהטן הם כמו שתי מדינות נפרדות וחצויות, ומה שקרה למטה באותו יום הגיע למעלה באטיות ובצורה מרוסקת. אנשים הסתובבו ברחובות אחוזי תזזית, בחיפוש אחר מטענים לטלפונים הסלולריים שהתרוקנו, כדי להתקשר לקרובי משפחה ולהודיע שהכל בסדר. הבן של בעל החנות התקשר ואמר שהוא תקוע מחוץ לעיר בפקקים ושהוא רואה את המגדל הבוער.

      עשר שנים לפיגועי 11 בספטמבר: עשור בתמונות (רויטרס)
      עם פגיעת המטוס השני, הגיעה ההבנה שמשהו עצום קורה (צילום: רויטרס)

      בנקודה זו בזמן, האירוע היה עדיין בגדר תאונה. לא הייתה לנו טלוויזיה בחנות, אז רצתי החוצה לארגן אנטנה, חזרתי וחיברתי אותה למסך המחשב, ובדרך-לא-דרך, עם קליטה מטושטשת ומושלגת, ראינו את מצלמות הטלוויזיה מכוונות לאימה שהתפתחה ב"גראונד זירו". באותו רגע פגע המטוס השני, ואיתו הגיעה ההבנה שמשהו עצום קורה. הכול נראה מוכר באופן די מוזר, כאילו חווינו את המראות הללו פעם באיזה תסריט הוליוודי מופרך.

      ההיסטוריה הפכה למוצר נמכר בזמן אמת

      הימים שבאו לאחר מכן היו כאוטיים לחלוטין. חרושת השמועות, הספקולציות, תחושת הפחד, האימה והפאניקה לא פסקו - ומדי פעם נלוו אליהם גם פרצי אלימות כלפי אנשים בעלי חזות מוסלמית. כלל לא היה אפשר לייצר איזושהי מסגרת של הבנה למה שקרה. המדיה הייתה לכודה עמוק בשידור התמונות, התגובות וניתוח האירועים - והבלבול היה מוחלט. הדבר היחיד שידענו היה, שכמו באסון במימדים תנ"כיים, התאומים התרסקו לתוך עצמם מפגיעת מטוסי נוסעים.

      עדיין חרוט בזכרוני פרצופו של הנשיא בוש, עם קבלת ההודעה, מנסה, ללא הצלחה, לשמור על איפוק מול ילדי בית הספר בפלורידה. ואיך ימים ספורים בלבד לאחר האסון, ואולי מהר מדי, היו כבר דוכני גלויות ומזכרות פרושים ברחבי העיר עם דימויים של המגדלים הבוערים בשלביהם השונים.

      במבט לאחור, ניו יורק היא עיר של הזדמנויות - וזאת הייתה עוד הזדמנות. ההיסטוריה הפכה למוצר נמכר בזמן אמת. אפשר שהייתה זו דרכה של החברה להתמודד עם האירוע. אני זוכר שראיתי גרפיטי ברחובות בעד ונגד פעולות תגמול, בין אם כאן בבית או כנגד איזושהי מדינה מבחוץ. מישהו עמד לשלם את המחיר, השאלה הייתה רק מי.

      המצפן של העיר אינו עוד

      במשך חודשים, העיר הריחה מעשן וגומי שרוף. שלטים עם תמונות של נעדרים, תמונות מחויכות מימים טובים יותר, מילאו את הרחובות. ניתן היה לראות את השלטים הללו בכל חלקי העיר - הרחק מגרונד זירו, כאילו הניצולים עתידים להופיע ספונטנית, כמו באיזה קסם בחלקים שונים של העיר. דאון-טאון חטפה מכה אדירה - אך כל חלקי העיר נפגעו גם הם קשות.

      אני חושב שלקח לעיר זמן רב לחזור לעצמה. כולנו חיינו במשך חודשים לצד ההריסות, עם מחזור חדשות בלתי מתכלה המדווח על זיהוי הגופות, ועם המקום הזה, שבתרגום חופשי נקרא "קטל טרי", לשם הועברו כל החלקים השונים, מוינו ומוספרו, כאילו בעצם הפעולה ניתן היה להקנות סדר לאירוע שהוא ביסודו בלתי ניתן להכלה.

      האנדרטה הנבנית במקום בו עמדו מגדלי התאומים עד לפיגועי 11 בספטמבר 2001, ניו יורק, 15 ביולי 2011 (AP)
      האנדרטה ב"גראונד זירו" הולכת ונבנית (צילום: AP)

      מגדלי התאומים שימשו כמצפן של העיר. ניתן היה לראותם מכל מקום, כמו מגדלור, שמראה את הדרך. עם מפלתם, העיר איבדה את הכיוון. ניו יורק השתנתה. עבור אותם האנשים שחיו ליד התאומים, ועבור אלה שאיבדו בני משפחה וחברים, העיר השתנתה עוד יותר. לשאר, כך נראה, היה תהליך השיקום מהיר יותר. במשך חודשים עוד הייתה ה"יוניון סקוור" מכוסה בתמונות, פרחים ונרות. ואז, באחד משיטוטיי בעיר, חשבתי על הדמיון לכיכר רבין בימים שלאחר הרצח. תחושת הקביעות והביטחון נפגעו, וזו כנראה תגובה טבעית בעולם שבו אנחנו חיים - גם לאחר המלחמה הגלובלית בטרור בשם החופש והדמוקרטיה.

      עשר שנים לאחר מכן, גם תעשיית הסרטים חזרה לעיר, בניין מספר 1 של מרכז הסחר העולמי בשלבי סיום, וכך גם האנדרטה והמוזיאון שמנציחים את אירועי ה-11 בספטמבר. מדי יום מתמלאת העיר באנשים חדשים, וניו-יורקרים עדיין חיים בקצב משוגע, עסקים באים והולכים, אזורי מחייה מוגדרים מחדש ומשתנים תדיר.

      כך שעל פני השטח, "העסקים כרגיל". ועדיין - כל פעם שאני מסתכל לבדוק את השעה ובמקרה מופיעה השעה 9:11 משהו בפנים מתערער לחלקיק של שנייה.

      עדי שנידרמן הוא אמן וידאו וצלם, המתגורר בניו יורק משנת 1998