מה לא נכתב ונאמר על תנועת המחאה שצמחה פה בעת האחרונה? בעד, נגד ובערך. דומה, כי דבר אחד מוסכם על הכל, ההתקוממות העממית הזו חצתה את הרצף ההתפתחותי של תולדות ישראל. מעתה נאמר, "לפני המחאה" ו-"אחרי המחאה".
מחאת האוהלים - כותרות אחרונות:
הרצל פינת "צדק חברתי": הוחלף השילוט בירושלים
אביתר בנאי על מחאת האוהלים: "התעוררות גדולה ומשמחת"
שורת מומחים התגייסו למאבק: "שעה היסטורית"
בכלים של מדעי החברה מוקדם מדי להעריך את ההשלכות של פרץ הלבה החברתי שאנו עדים לו, ואשר טרם דעך, גם אם שכך קמעא. ואולם, צריך להתחיל לחשוב גם על שלב ה"פוסט". מה עושים עם העוצמות והאנרגיות הללו כדי להבטיח שהתקופה שאחרי באמת לא תדמה לקודמתה?
הממשלה התעשתה מהר. אם בתחילה נשמעו קולות של בוז וביטול כלפי המפגינים, הרי שכעת אין מי שמפקפק באותנטיות שלה. יש ועדה, יש מומחים ואולי יהיו גם בשורות. אלא שבלהט הפסטיבל שכחנו עובדה אחת פשוטה ובסיסית: הממשלה המכהנת נבחרה בבחירות דמוקרטיות כלליות, לאחר שהציגה את מרכולתה לציבור הרחב. על בסיס חזונן, קיבלו המפלגות המושלות (חוץ מזו של אהוד ברק) את המנדט לנהל את עניני המדינה, כפי שהן מוצאות ורואות לנכון. התביעה ששיכתבו את משנתן היא לא הוגנת ואף עומדת בניגוד ליסודות הדמוקרטיים. התביעה שיקשיבו לקולות העם הדורש צדק חברתי היא לגיטימית ובמקומה, אולם אין לצפות למהפכות, כי היא מצריכה שינוי פרדיגמטי בתפיסת החברה והכלכלה שידענו עד כה.
"בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה"
לפני המחאה צפינו בחרדה באדישות האזרחית ההולכת וגוברת בכל הנוגע לפוליטיקה מפלגתית, למרות שישראל היא מדינה שמייצרת חדשות ללא הפסקה ומייצאת אותן בהצלחה לכלל העולם. הישראלי הממוצע מתעניין מאד בפוליטיקה, הרבה יותר מעמיתו האירופאי והאמריקאי, דבר הבא לידי ביטוי בנתוני הצפייה הגבוהים בחדשות הטלוויזיה בישראל בהשוואה לעולם, אולם העניין הפוליטי נעצר בשלט ולא פרץ את דלת אמות בתינו. הביטוי המובהק ביותר של הלך רוח מסתגר זה הוא הירידה בשיעור ההצבעה בבחירות הכלליות לכנסת לאורך השנים האחרונות, שתמיד כה התגאינו בו, כמדד לחוסנה של הדמוקרטיה הצעירה שלנו.
הסיבות למשבר האמון האזרחי במערכת הפוליטית רבות ומגוונות, ותקצר היריעה כאן מלפרט אותם. די אם נזכיר את השחיתות השלטונית ההולכת וגוברת, נטישה של אישים טובים את המערכת הפוליטית וכניסה של אלמנטים פחות אטרקטיביים ושיטת הממשל שלא אחת מעוותת את רצון הבוחר. כל אלה הביאו לפיחות במעמד הכנסת ולערעור בלגיטימיות השלטון ונבחריו.
תחושות של ניכור, חוסר אמון וציניות כלפי המערכת השלטונית הולידו קינות למכביר על הכיכר שלנו שהתרוקנה ונתייתמה מאדם שעה שאצל שכנינו העלו על נס את כיכר תחריר, שהפכה לסמל של התקוממות עממית סטיכית. כמה ניסיונות כושלים חווינו בניסיון למלא את אותה כיכר? גרגיר אדם פה, גרגיר אדם שם, וזהו. והנה, רגע לפני שאבדה תקוותנו עלתה ופרחה לה השדרה. לא אותו מרחב פיזי עגול מכיל ומזמין, אלא מרחב טורי סדור, שיש לו התחלה, אמצע וסוף, שחצה את תולדותינו. מה טובו אוהליך יעקב. המתחיל במצווה אומרים לו: גמור.
בדמוקרטיה כמו בדמוקרטיה, ההחלטות המהותיות מתקבלות בבית הנבחרים ובממשלה שיוצאת מתוכו. מחאות רחוב חוץ פרלמנטריות, גם בעוצמה של זו הנוכחית, לא יוכלו לבוא לידי מיצוי מלא עמוק אלא, אם תתרגמנה לאקט פוליטי.
דפני, סתיו, איציק וחבריהם, מה לא נאמר על הדור שלכם? דור המסכים הווירטואלי, שמעדיף את המסך על הנייר הכתוב ואת הרשת החברתית על הקומונה. אבל אתם עשיתם לנו בית ספר, לימדתם אותנו טרדיגיטליות מהי. כלומר, שילוב של טרדיסיונליות מסורתית בדמות התקהלות עממית ממש כמו ביוון וברומא העתיקות, אך לא באמצעות לוח המודעות, כי אם באמצעות הפייסבוק. ועל סולידריות חברתית, שרובנו כבר שכחנו כיצד מאייתים, עוד לא דיברנו. לוח מודעות, כיכר, שדרה, רשת חברתית - המדיום לא משנה. משנה המסר.
"אין לנו ארץ אחרת"
"המתחיל במצווה אומרים לו גמור" במקורותינו, וזה הזמן שלכם להשלים את המהלך ולהבטיח תיקון של אמת. אתם וכל אחד ממשתתפי העצרות, ותומכי המאבק צריכים לעשות מעשה ולחדור אל לב המאפליה, אל תוך המערכת המפלגתית. אפשר להתפקד למפלגות הקיימות, ולהיות חברים רשומים ופעילים שגם יבחרו בבוא היום את נציגיהם לכנסת, כל אחד לפי השקפתו הפוליטית. אפשר להתמודד על מקום בכנסת - מנהיגי המאבק הוכיחו כריזמה שלא נראתה פה זמן רב, ונחוצה כאוויר לנשימה לבית הנבחרים. אפשר אפילו להקים גוף מפלגתי חדש, כזה שיציע משנה חברתית כלכלית, אולי אפילו מדינית, סדורה. איש איש לפי יכולתו, כוחו ומסלול חייו, צריכים לטבול במי הביצה.
אין לנו ארץ אחרת ואין לנו דרך אחרת, אלא להבקיע ציר אל תוך מי האפסיים של המערכת הפוליטית. אחרי המתקפה החזיתית הרב-זרועית, אין דרך לנצח את הקרב הזה אלא בלוחמת גרילה, בהסתננות של יחידים מובחרים, עזי רוח, נקיי כפיים ודעת, מהשדרות באשר הן, אל המשלט הפוליטי.
הכותבת היא מנכ"ל ועדה למדרוג ומרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן