במשך עשרות שנים התלוננו זקני מצרים על הדור הצעיר, שאינו נוקף אצבע ולא יוצא לרחובות כדי למחות על המצב הכלכלי הקשה במדינה. גם זקני טוניסיה לא רוו נחת מהצעירים בארצם, ובשיחותיהם בבתי הקפה הביעו תסכול מכך שהצעירים עצלנים ולא מוחים על הפערים האדירים בין העניים לעשירים. ובישראל? אותו דבר בדיוק: הדור הוותיק, שנזכר בערגה כיצד יצא בהמוניו לרחובות כדי למחות על מלחמת לבנון הראשונה, התלונן לא פעם על הדור הנוכחי שמרוכז בעצמו ויוצא לרחובות רק כששכר הלימוד באוניברסיטה עולה או כדי לשיר בכיכר עם יאיר לפיד.
כותרות אחרונות בנושא מחאת הדיור:
הסטודנטים: "הצעת נתניהו טובה לנו, אך איננו לבד"
הפתרון של נתניהו: "50 אלף דירות בתוך שנה וחצי"
ליברמן נגד מחאת הדיור: "בואו ניכנס לפרופורציה"
עד שהכול השתנה באחת. צעיר טוניסאי הצית את עצמו למוות במחאה על מצבו הכלכלי, ובלי ידיעתו הצית גל מחאה במזרח התיכון כולו. צעירי טוניסיה היו הראשונים שהתארגנו ברשתות החברתיות ויצאו בהמוניהם לרחובות כדי למחות נגד המצב הכלכלי ונגד הפערים בין עשירים לעניים. הם גם הצליחו לסלק תוך שלושה שבועות בלבד את הנשיא בן עלי. האש שבערה ברחובות טוניסיה התפשטה עד למצרים, שם הצליחו הצעירים המתוסכלים לסלק את הנשיא מובארק ולהכניס שינויים דמוקרטיים לחוקה, ללוב, לתימן, לבחריין, לאלג'יריה ולסוריה. במדינות האחרונות המחאה עדיין חיה ונושמת והמפגינים מבטיחים לא לשקוט עד שהשליט ייפול ומצבם הכלכלי והאזרחי ישתפר.
גם בישראל הכול השתנה. מחאת הדיור פרצה לפני כשבוע וחצי וילידי שנות ה-50 וה-60 כבר אינם מזלזלים בדור הצעיר האדיש. נהפוך הוא: הם מתרגשים ממחאתם החברתית ואף מצטרפים להפגנותיהם ברחבי המדינה. למרות שרבים במדינה סבורים שישראל היא חלק בלתי נפרד מאירופה, נדמה שהמרחק מכיכר הבימה בתל אביב לכיכר תחריר בקהיר אינו כה רחוק. מחאת הדיור שפרצה בשבוע שעבר בישראל מזכירה לרבים את גל המחאה בעולם הערבי, ולא בכדי. אלמנטים רבים במחאה הישראלית שאובים מהמחאה בעולם הערבי, חלקם "נלקחו" ממנה באופן מודע וחלקם לא.
הקו המקביל הראשון בין המפגינים הישראלים לאחיהם במזרח התיכון הוא אופן ארגון המחאה: נדמה שכיום בלתי אפשרי לארגן מחאה או הפגנה ללא שימוש ברשת החברתית פייסבוק. כשהעולם הופך להיות כפר גלובלי קטן בזכות האינטרנט והלוויין, מחאה בטוניסיה זוכה מיד לכותרות במצרים, בלוב ובסוריה. וכשאלו ראו מה אחיהם הטוניסאים הצליחו לעשות, הם החליטו לארגן אף הם מחאה באמצעות הפייסבוק והצליחו. זה התחיל עם עשרות אלפי בני אדם והפך תוך ימים למאות אלפי בני אדם. בהפגנה בערים חמה ודיר א-זור בסוריה בסוף השבוע השתתפו, לדוגמא, יותר ממיליון בני אדם. גם בישראל המחאה אורגנה באמצעות הפייסבוק: אלפי ה"לייקים" הפכו לראשונה מזה חודשים ארוכים למחאה מעשית ואמיתית בשטח. הקליק על עכבר המחשב הפך לאוהל כסוף בשדרות רוטשילד.
קו מקביל נוסף הוא זהותם של מובילי המחאה. בכל המדינות, בלי יוצא מהכלל, הובילו את המחאה צעירים. לרוב מדובר בסטודנטים או צעירים שהחליטו שנמאס להם. הם לא מובלים על ידי מנהיגים פוליטיים, הם יודעים בדיוק מה הם רוצים והם מלאים באנרגיות ובזעם על הממשלה. הן בטוניסיה, הן במצרים, הן בסוריה, הן באירן והן בישראל, הצליחו הצעירים לגייס אליהם את תמיכתה של רוב האוכלוסייה: זקנים, צעירים, דתיים, חילוניים, ימניים ושמאלניים. אין מנהיג מובהק לאותה מחאה, אלא קבוצה של צעירים לא מוכרים שמנהלים דיאלוג עם המשטר בשם המפגינים.
בדומה למדינות המזרח התיכון, גם המחאה בישראל פרצה על רקע חברתי-כלכלי. בטוניסיה מחו המפגינים על הפערים בין עשירים לעניים, במצרים על כך שכמעט מחצית מהאוכלוסייה מרוויחה משכורת של שני דולר ליום, ובישראל על היעדר יכולת של מעמד הביניים "לסגור את החודש". יחד עם זאת, בחלק ממדינות ערב בסוריה, לדוגמא - פרצה מחאה גם על דיכוי זכויות אדם, שחיתות המשטר, שלטון היחיד של המנהיג והיעדר דמוקרטיה. אגב, אפילו הסיסמה הידועה "העם רוצה להפיל את השלטון", שצעקו (ועדיין צועקים) מיליוני המפגינים במדינות ערב, הועתקה לישראל והפכה ל"העם רוצה צדק חברתי".
עד כה לא ברור האם המחאה בישראל היא מחאת דיור בלבד או שידה שלובה בידן של מחאות נוספות, כגון מחאת הרופאים, מחאת הדלק, מחאת הקוטג' ומחאת העובדים הסוציאליים. גם לא ממש ברור מה דורשים המפגינים מהממשלה. הכאוס הזה, שיש שמוקסמים ממנו ויש שמבקרים אותו, היה גם במחאות העממיות במדינות ערב. גם במצרים לא היה ברור בהתחלה מה דורשים המפגינים: רפורמות דמוקרטיות? בחירות שקופות? ממשלה חדשה? סילוק של מובארק? גם בסוריה לא ממש ברור מה דורשים המפגינים, שכן חלקם מסתפק ברפורמות וחלקם דורש מאסד להתפטר. ייתכן כי הכאוס הזה נגרם משום שהמחאה מנוהלת על ידי צעירים חסרי ניסיון פוליטי. על אף זאת, במדינות ערב הצליח הכאוס להפוך לשורה של דרישות ברורות, ואפשר להניח שכך גם יקרה בישראל.
קו דמיון נוסף ומעניין בין המחאה בעולם הערבי לבין מחאת הדיור בישראל היא תגובת השלטונות למחאה. מרתק לראות כיצד בתחילת המחאה מגיבים השלטונות בזלזול מוחלט כלפי המפגינים, ולאט לאט מנסים להיענות לדרישותיהם. בנאומו הראשון והזחוח, לדוגמא, תקף בשאר אסד קשות את המפגינים וקרא להם "טרוריסטים". הוא הבהיר כי לא ייענה לדרישותיהם ואיים לנקוט נגדם ביד קשה. כשראה שאיומיו אינם משפיעים עליהם, נבהל, חזר בו, והחל בקידום רפורמות. גם מובארק התחיל בהתנגשות אלימה עם המפגינים, וכשראה שהם רק הולכים ומתרבים פיטר את הממשלה, מינה לעצמו סגן, הודיע כי לא יתמודד בבחירות הבאות, ורק בסופו של דבר העניק להם מה שהם רצו והתפטר.
ובישראל? בהתחלה כינה ח"כ אופיר אקוניס, מקורבו של ראש הממשלה נתניהו, את המפגינים ברחוב רוטשילד "אנרכיסטים קומוניסטים", אך ככל שנקפו הימים והמחאה לא שקטה הבהירו ראש הממשלה הלחוץ (שלמד לקח משליטי מדינות ערב) ואנשיו כי מדובר במחאה צודקת. "אני מודע לבעיה ומטפל במצוקה", אמר נתניהו שמיד הכריז על תכניות, הבטיח להוריד את מחירי הדיור וביטל את נסיעתו המדינית לפולין כדי לטפל בנושא. במצרים ובטוניסיה הנשיא הודח, גם גורלם של קדאפי בלוב ושל סאלח בתימן כבר נגזר מזמן. אסד בינתיים מצליח להישאר איכשהו בשלטון ולשרוד. אלא שבניגוד למדינות אלו, בישראל נערכות בחירות דמוקרטיות. רק אז נדע האם נתניהו הצליח היכן שמובארק ובן-עלי נכשלו.
עוד בנושא ההפגנות בעולם הערבי:
סוריה: חיילים פשטו עם אלות על מפגינים כורדים
מצרים שוב בוערת: מאות אלפים הפגינו ברחובות
ראש ממשלת טוניסיה נכנע ללחץ העממי והתפטר
לפניות לכתב: nir_yah@walla.com