שלגייה וצדפים על הקבר: הנצחה מודרנית של חיילים

בין הלאומי לפרטי: הליכה בשבילי בית העלמין הצבאי בקריית שאול פורסת לפני ההולך בה את הכרוניקה של מלחמות ישראל, פיגועי התופת והאסונות השונים שפקדו את המדינה. אך בשיטוט בין הקברים, חבויה היסטוריה מקבילה - זו של השכול הישראלי. הכניסה הראשית בבית הקברות מובילה לחלקות הישנות יותר, ממלחמת העצמאות והלאה, וככל שמתקדמים צפונה, ניכר שינוי בנוף: בית הקברות האחיד, הקר, המסודר והרשמי הופך בהדרגה לבית קברות צבעוני ומלא אופי, תמונות, פסלים וכיתובים אישיים על מצבות החללים. אחרי שנים של מאבק, נאות משרד הביטחון לאפשר למשפחות חללי צה"ל להוסיף נופך אישי למצבות ובכך לייחד את יקיריהן שנספו מהחללים האחרים. עם זאת, נמשכת המחלוקת בדבר האופי הראוי של הנצחת זכר החיילים בבתי העלמין הצבאיים.

בהליכה בחלקה שבה קבורה סיוון וידר, שנהרגה בפיגוע במלון פארק בנתניה ב-2002, רק חודש לפני שחרורה מהצבא, נמשכים מיד אל קברה. על הקבר ניצבים עשרות פסלונים של גמדים ומלאכים - ובמרכזו פסל של שלגייה. בתחתית הקבר, במקום בו ניתן למשפחות לחרוט שתי שורות של כיתוב אישי, מופיעות המילים "היהלום שבכתר". אמא של סיוון, זהבה, חושבת שהשינוי בנוף של בית הקברות הוא חיובי ועוזר להורים להתמודד עם השכול. "לפני עשרים שנה נפלו בנים - ולהורים היה אסור אפילו לבכות", אמרה וידר והוסיפה: "היום הכול אחרת. פעם בית קברות היה מקום נורא מפחיד בשבילי, והיום זה נראה לי כמו מקום קסום, שיש בו חיים".

אמה של סיוון וחברותיה של המנוחה הן אלה שמציבות את הפסלים על הקבר. "ביום ההולדת שלה כולם מביאים קישוטים לקבר, וכל פעם שאני נוסעת לחו"ל אני מביאה משהו", סיפרה האם. "בכל מקום שאני נמצאת, אני אוספת דברים בשביל סיוון: מזכרות או אפילו סתם צדפה מהים. ככה אני מרגישה כאילו היא הייתה בטיול איתי". זהבה וידר חושבת שזכותו של כל הורה להתמודד בדרכו עם השכול ועם הנצחת יקירו. "מי יגיד לי לא? במקום לקנות לילדה שלי שמלות, אני קונה לה פסלונים לקבר. זה מה שנשאר לי לעשות".

השינוי בנוף של בית הקברות הצבאי מסמל את השינוי שעברה החברה הישראלית בכל הנוגע להתמודדותה עם השכול – שינוי שבמרכזו הכיתוב על גבי מצבות החללים. הסוגייה עלתה לראשונה מול משרד הביטחון בשנת 1992, כשערן ויכסלבאום – שלחם בסיירת מטכ"ל – נהרג באסון צאלים ב'. על פי החוק באותה עת, על גבי מצבה צבאית הופיעו אך ורק הפרטים הבאים: שם החלל, תאריך לידה, תאריך פטירה, מקום לידה, שנת עלייה (אם יש) ושמות ההורים. אולם הוריו של ערן, שמואל וחוה, דרשו להוסיף שורה נוספת על המצבה: "אח לג'ק, לימור ועדי". במהלך השבעה הגיעו נציגי משרד הביטחון לבית המשפחה כדי לדון בסוגייה והודיעו כי הם דוחים את הבקשה. "זה היה ויכוח קצר מאוד", סיפר שמואל ויכסלבאום, אבא של ערן, לוואלה! חדשות. "אז פנינו למועצה הציבורית להנצחת החייל וגם שם לא הסכימו". המשפחה החליטה לא לוותר על דרישתה והגישה עתירה בנושא לבג"ץ. עד להכרעה במאבק לא הוצבה מצבה על קברו של ערן – לא ביום ה-30 למותו וגם לא בשלוש השנים שלאחר מכן.

בג"ץ דחה את עתירת המשפחה בהרכב של שלושה שופטים, אולם השופט אהרון ברק היה בדעת המיעוט וחשב שיש לאפשר את הכיתוב. "מפני שאהרון ברק היה בדעת המיעוט, משפטנים רבים המליצו לי לבקש דיון נוסף, כי דעתו היא מוערכת ולרוב קובעת את ההלכה", שיחזר ויכלסבאום. "פרופ' יעקב נאמן - כיום שר המשפטים, ייצג אותנו בהתנדבות. ואכן, בעתירה השנייה השופטים הורו לשר הביטחון למצוא איזון בין הצורך באחידות לבין רצון המשפחות", ציין האב. כך אושר לבסוף להוסיף למרגלות הקבר לוח שיש נוסף, שעליו המשפחות יכולות לכתוב שתי שורות שלא עולות על 60 תווים ובהן אמירה אישית על החלל, כל עוד אין בה השמצות נגד צה"ל. ויכסלבאום, שדרש כי תוספת הכיתוב תהיה על כרית המצבה, החליט בשנת 1995 לשים על הקבר מצבה שהוכנה באופן פרטי - ועליה שמות של האחים. עד היום הוא נאבק על מנת לאפשר כיתובים אישיים על כרית המצבה.

"נקודת השבר המהותית בין המשפחות השכולות לבין משרד הביטחון בנושא המצבות ובתי הקברות הייתה לאחר אסון המסוקים, בשנת 1997", סיפר יוסי לוטנברג, מנכ"ל יד לבנים בתל אביב. לדבריו, "המשפחות של החללים מאסון המסוקים רצו שיהיה מצוין על גבי הכרית שהנופלים היו בדרך לפעילות מבצעית בלבנון, והמחאה שלהם קיבלה מימדים עצומים. החל דיון ציבורי בנושא, ונוצרה התחושה שהחלל הוא של המשפחה ולא של המדינה, ולכן מותר למשפחה לעשות מה שהיא רוצה". מאז, נוספו הכיתובים האישיים בתחתית המצבה - ובמקביל החלו ההורים השכולים לבצע שינויים כראות עיניהם במצבות והוסיפו קישוטים, תמונות ופסלים.

לוטנברג, שאיבד את בנו איתן במלחמת יום כיפור, דווקא אינו תומך בכיתוב האישי או בקישוט של המצבות. "לדעתי לאחידות של בית הקברות יש משקל וחשיבות", אמר לוטנברג והסביר כי "זה שלטוראי ולרב אלוף שנפלו יש את אותו הקבר, מעיד על הכבוד הרב של הצבא לחייליו ועל המשמעות של המוות שלהם בשמירה על מדינת ישראל. אני מרגיש שאיך שבית הקברות נראה היום יוצר זילות למוות של הבן שלי שקבור שם".

"אנחנו רצינו לספר בשתי שורות את סיפור החטיפה", סיפרה אפרת אברהם-ליבנה, אחותו של בני אברהם שנחטף על ידי חיזבאללה ללבנון בשנת 2000 וגופתו הוחזרה לארץ ארבע שנים לאחר מכן במסגרת עסקת חילופי שבויים. אברהם-ליבנה הוסיפה, כי "לא כתוב מי חטף אותו או את שם ארגון הטרור, כי לא רצינו שהחוטפים יהיו מונצחים על הקבר. בשני משפטים רצינו לספר את סיפור המוות של בני". על ההחלטה לנצל את המקום שהוקצה לכיתוב אישי על מנת לספר על החטיפה ולא משהו אישי על בני היא אמרה כי "הכיתוב על הכרית נורא לקוני. היה חשוב לנו לספר את סיפור החטיפה. החלטנו פה אחד כל המשפחה".

"בית הקברות נראה היום כמו קרקס", הצהירה אברהם-ליבנה ביחס לקישוטים שהורים רבים שמים על הקברים וסביבם. לדבריה, "לשים תמונות ופסלים בבית קברות זה פגאני. אני יהודייה מאמינה, ובעיניי צריך להיות איזשהו אופי לבית קברות צבאי שהוא אחר. אני כן חושבת שזה חשוב שיש אפשרות לכיתוב אישי, אף שמפריע לי שיש פסלונים של מלאכים ותמונות. אבל אני לא יכולה להתווכח עם רגשות של משפחות שכולות". אברהם-ליבנה הוסיפה, כי בחלקה של אחיה קבור גם אלוף. "הוא היה אחד האנשים היותר בכירים שם", היא סיפרה, "והמצבה שלו היא הכי צנועה. זו המהות של בית קברות צבאי".

על קברה של לירון סיבוני, שנהרגה בפיגוע בצריפין בשנת 2000 בעת שירותה הצבאי, כתוב: "יפה כנסיכה, חזקה כלביאה, אך מה חבל, שאין זו אגדה". אמה של לירון, נאווה, מרגישה כי הכיתוב הזה ממצה בתוכו את מי שלירון הייתה. "איך אתה מנסה למצות בכמה מילים ולהגדיר אדם שהיה עולם ומלואו? הכיתוב על הקבר הוא חלק מההספד שאח שלה הקריא בהלוויה, ואני מרגישה שזה מתאר אותה בצורה טובה", היא אמרה. סיבוני סיפרה כי לירון נפצעה באורח קשה מאוד בפיגוע ושרדה 72 ימים, כשהיא מחוסרת הכרה. "היא נלחמה, היא רצתה לחיות. אנחנו מוקירים אותה ומעריכים אותה על כמה שהיא נאבקה. זו המשמעות של הכיתוב", הצהירה סיבוני. על הקבר של לירון יש פסלים ותמונה שלה, ואמה אינה מקבלת את הביקורת שמשפחות אחרות, כמו משפחתו של בני אברהם, מעבירות על כך.

לדברי סיבוני, "אנשים מקשטים ומוסיפים, כי מעבר לחלקה הזאת, מה כבר אפשר לעשות? זו חלקת האלוהים הקטנה שלי. הפסלים זה דברים שאנשים הביאו והכינו לה, אנשים שרצו להשאיר איתה משהו. אם אתה רואה קבר שרק כתוב עליו שם לעומת קבר שיש עליו תמונה, ברור שתתחבר אחרת לקבר שיש בו תמונה. שם לא אומר כלום. כשאתה רואה את האדם, אתה מדמיין מי הוא היה. החלטתי לשים את התמונה, כי לירון לא הייתה רק שם. היא הייתה הרבה יותר מזה וככה מעבירים את זה".