יפן: שולפים גופות מהבוץ, חשש ממשבר הומניטרי

(צילום: רויטרס; עריכה: יאיר דניאל; קריינות: אביב אברמוביץ')

יומיים אחרי רעש האדמה שפגע ביפן וגלי הצונאמי שבאו בעקבותיו, והותירו אחריהם לפחות 10,000 הרוגים, מאות אלפים ללא בית ומיליונים ללא חשמל ומים, רבים עדיין מתקשים לעכת את גודל האסון. "האם זה רק חלום? אני מרגיש כאילו אני בסרט", אמר לסוכנות רויטרס איצ'ירו סקמוטו, תושב העיר היטאצ'י. "אני ממשיך לצבוט את עצמי כדי לבדוק אם לא חלמתי הכל".

בסנדאיי, עיר בת מיליון תושבים שספגה את הנזק הקשה ביותר, נראים היום (ראשון) אלפי עובדי ההצלה והניצולים משוטטים בין שדות ההרס האינסופיים, מנסים לאתר גופות או רכוש ששרד. אחרים עסוקים בניסיון להצטייד. תור באורך שני קילומטרים משתרך מחוץ לאחת מתחנות הדלק היחידות שפועלות, וכ-300 בני אדם נדחקו למינימרקט שנפתח, אף שרבים ממדפיו ריקים כבר. במדינה הולך וגובר החשש מפריצתו של משבר הומניטרי.

דרומה משם, באזור פוקושימה נרשם אחד המקרים המדהימים ביותר: הירומיטסו שינקאווה, בן 60, נמצא צף על פיסת עץ, כ-15 קילומטרים בעומק הים. הוא נסחף יחד עם ביתו על ידי הגלים, אך הצליח לשרוד, פונה בעזרת מסוק - ולפי דיווחי התקשורת, "מצבו טוב". באותו זמן, על החוף הסמוך, פונו עשרות אלפי בני אדם מבתיהם, מחשש לדליפת קרינה מהכורים הגרעיניים. בטוקיו, כבר הכריז ראש הממשלה, נאוטו קא, כי זהו "המשבר הגדול ביותר עמו מתמודדת יפן מאז מלחמת העולם השנייה".

"כבר היו כאן מקרים של צונאמי, אבל אף אחד לא צפה שזה יכול להגיע לעוצמה כזו", אומר מיצ'יקו ימאדה, בן 75, תושב העיירה ריקוזנטקאטה, צפונית לסנדאיי, ממנה לא נותר כמעט זכר. "ראיתי אנשים נשטפים עם מכוניותיהם למים, ממש לפניי", סיפר.

רוב השכונות בעיירה, שבה התגלו אתמול מאות גופות, נמחקו לחלוטין, ונותרה מהן רק עיסת בוץ. אחת לכמה זמן תוקעים החיילים בעוד נקודה מוט עם דגל צהוב, סימן למציאת גופה. עובדי החילוץ מגיעים למקום, מחלצים אותה ועטופים אותה בשמיכה.

"אנחנו עדיין לא מעכלים את גודל האסון", אמר ראש העיר, פוטושי טובה, שאשתו היא בין הנעדרים. גם הוא חושש מהבאות: "חסר לנו כאן הכל: מים, מזון, דלק וחומר בעירה לחימום".

כ-350 אלף בני אדם ברחבי יפן פונו מבתיהם. בריקוזנטקאטה, מצאו 1,340 מהם מקלט בבית ספר מקומי, בטמפרטורה קרובה לקיפאון. מכורבלים בשמיכות, הם עסוקים בדבר אחד בלבד: ניסיון להשיג מידע על הקרובים והחברים. מדי פעם ניגשים לבדוק את לוח המודעות המאולתר, בו נמסרים עדכונים על מאמצי החילוץ. "אני מחפש את שני הוריי ואחי הבכור", אומר בדמעות יורו אבה, בן 54. "אבל כמו שהאזור נראה, אני מתקשה להאמין שהם שרדו. הייתי מאוד רוצה לספר לקרוביי שחיים הרחק מכאן שאני בחיים, אבל אני לא יכול, כי קווי הטלפון עדיין לא עובדים".

כמו עוד עיירות כפריות נידחות אחרות בצפון האי הונשו שנפגעו על ידי הצונאמי, גם ריקוזנטקאטה, שבה 24,500 תושבים, הייתה דוגמה חיה לנסיגה הכלכלית של יפן כולה, עוד לפני שהגיעו הגלים. אוכלוסייתה הזדקנה, והתעשייה המקומית הלכה והתכווצה. "אין כאן מה לעשות", אומר טסונאו אונודרה, בן 71. "עכשיו כל הצעירים שעוד נותרו יעזבו את העיירה".