החבר דן נפרד מהמשק: בלדה לעוזב קיבוץ

חגיגות המאה של התנועה הקיבוצית מגיעות לאחר תקופה ארוכה של סערה. המשבר שטילטל באמצע שנות ה-80 את חייהם של מי שנחשבו לאליטה הישראלית הוביל לשינויים מרחיקי לכת באורח החיים. כיום, באופן מעט פרדוקסלי, בעיקר קיבוצים עשירים ויציבים יכולים להרשות לעצמם את חיי השיתוף מפעם. האחרים נאלצו, לעיתים בעל כורחם, להפריט ולהתייעל.

במובן זה קיבוץ מסילות הוא קיבוץ חזק, ולראיה – חלה בו הפרטה חלקית אך החברים עדיין מקבלים שכר זהה. מסילות הוא פלא כלכלי המורכב מחברים חרוצים, קברניטים פקוחי עיניים ומפעל מצליח. העובדה שהקיבוץ, כארגון כלכלי, הצליח לסגור את חובות הענק אליהן נקלע, היא כשלעצמה עובדה להתגאות בה.

מי שכן פשט את הרגל הוא "התנועה", ששימשה בעבר כבית פוליטי-רעיוני לקיבוצים. המספרים אינם משקרים: במפקד החברים שנערך במפלגת מרצ לאחרונה, רק שלושה חברים במסילות התפקדו – כמספר המושבים של המפלגה בכנסת. לא רק במישור הפרלמנטרי ניכרת היעלמות האידיאולוגיה: גם התנועות הקיבוציות (הקיבוץ הדתי, הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד) הפכו ברבות השנים לנטל כלכלי על הקיבוצים עצמם שמימנו אותן ולאחר מכן נקשרו בחובות שאלו צברו.

"היום כל אחד חושב רק על עצמו", אמר לי עובד חוץ ותיק, "זה לא כמו פעם". אך למרות ההפרטה הרעיונית, קיימת במסילות גאוות יחידה, תחושת סגולה וחיי חברה שנראה כי קמו לתחייה מחודשת. לצד הקהילה המזדקנת של הדור השני, צומחים גם צעירים אידיאליסטים. פגשתי את אבירם בן ה-22 שחוסך כסף לשם טיול חובק עולם שלאחריו בכוונתו לשוב למקורות. "אני יודע שאני יוצא דופן", הוא אומר, "אבל אני אוהב את החיים בקיבוץ". פגשתי גם את אבי, בן 20 לקראת גיוס לצה"ל, שיצא לשנת שירות במוסדות לנוער במצוקה בקריות ויודע לצטט את כתבי מרקס. אלא שאבי ואבירם הם כמעט יחידי סגולה: הדור השלישי ברובו לא שב לקיבוץ.

בשבוע האחרון סיירתי בקיבוץ ושוחחתי עם רבים מחבריו. מצאתי קהילה המקיימת דיון פנימי נוקב על אורחות חייה. "שינוי" היא המילה השגורה ביותר בקרב חברי הקיבוץ – בעד ונגד. מצדדי השינוי גורסים כי הוא יביא לשיפור באיכות החיים, ישיב את הבנים הביתה ויחסל את האבטלה הסמויה. מצדדי המצב הקיים, חמושים באידיאולוגיה הסוציאליסטית, מצביעים על הנתונים הכלכליים ושואלים מדוע להחליף סוס דוהר בעלייה. עת ההכרעה קרב, ושתדלנים משני צדי המתרס משוחחים עם הקולות המתנדנדים במדרכות, מנסים לשכנע בצדקת דרכם. ויש כמובן חששות אנושיים וצרות עין. חברי מסילות מרגישים שיש להם אוצר ביד, הם פשוט לא יודעים איך לחלק אותו.

חששותיי שמא חברי הקיבוץ לא יפתחו את לבם נתבדו מהר מאוד. לא היה אדם ששאלתי לדעותיו ולתחושותיו שסירב לשתף פעולה. להיפך. ייתכן וחלק מהחברים נפגעו מהדברים שכתבתי, ועל כך אני מצר. כולנו טועים. השהות בת השבוע בקיבוץ השאירה אצלי טעם של עוד. תפקיד האורח לא-אורח ששיחקתי במהלך הביקור העלתה זיכרונות מימים יפים. ליד חדר האוכל נזכרתי במצעדי ה-1 במאי כשחברי הקיבוץ כולו לוקחים בו חלק, נושאים דגלים אדומים מונפים אל על. במגרש המשחקים עלו בדמיוני עשרות ילדים משתעשעים אחרי ארוחת הערב. והמדשאות, שורות השיחים והעצים מוחזקים גם היום בשלמות.

כשאני כותב שורות אלו בדירתי בתל אביב, מורגשים בחסרונם ניחוחות הטבע שמביאה איתה הרוח המערבית בשעות בין-ערביים, לא שומעים את יללות התנים בלילות, והשדות אינם נפתחים ברגביהם הגדולים מחלון הבית. לקראת הנסיעה בחזרה הביתה, לעיר, אמי הכניסה לתיקי גם "קילו אלכסנדר וכמה יונתן", כדברי הבלדה לעוזב קיבוץ. "הוא עוד ישוב?", אני בספק.