החבר דן חוזר למשק: חדר האוכל לא קיים יותר

חדר האוכל המשותף הוא אחד המוסדות המזוהים ביותר עם הקיבוצים. יש כאלה שטוענים, שקיומו מגדיר את הקיבוץ ככזה. היה זה רק טבעי, אם כן, שביום הראשון לשובי לקיבוץ, אכנס לשם.

עקב בצד אגודל, בצעדים מהוססים משהו, פסעתי פנימה אל חדר האוכל. באופן אוטומטי הצצתי בלוח המודעות וגיליתי שנינט מופיעה בפאב הסמוך, שצוות ההיגוי מתכנס לישיבה וגם פנייה נרגשת לחברים לתרום במבצע "הקש בדלת". עם הכניסה לאולם הסועדים, העברתי מבט חטוף על יושביו ודה-ז'וו הכה בי. בעודי מלקט מעגלות המזון העמוסות חשתי שמבטים ננעצים בגבי.

על הצלחת העמסתי רבע עוף צלוי, מעט פסטה וסלט כרוב, והתכוונתי לגשת ולהתיישב באחד השולחנות. אלא שעמדה חדשה, שלא הכרתי, חסמה את דרכי. ממבטה של זו שיושבת בה, מחשב לפניה, הבנתי שאם ברצוני לאכול, יהיה עליי לשלם. הנחתי את מגש הפלסטיק, היא התבוננה בצלחת ורשמה משהו. לאחר שנייה או שתיים פלט המחשב קבלה: 1.34 שקלים עבור מנת הפסטה, 2.85 עבור הסלט ו-7.98 עבור רבע העוף. "אפשר לשלם במזומן?" שאלתי, המוכרת השיבה בשלילה, "אני בן הקיבוץ, אולי תרשמי את החשבון על הוריי?", "בסדר", היא השיבה קרות ונתנה לי ללכת.

סיטואציה שכזו לא היתה עולה על דעתם של חברי הקיבוץ עד לפני עשור, עשור וחצי. ירקות, חלב, מיני גבינות ולחם חולקו בצורה חופשית. חדר האוכל, שבעבר שקק חיים והיה מרכז קולינארי וחברתי, לאו דווקא בסדר הזה, הוקטן לפני מספר שנים לחצי מתכולתו הקודמת. גם המוסד הזה נפל קורבן לתהליך ההפרטה. עכשיו צריך לשלם, עכשיו כבר לא פוגשים את כ-ו-ל-ם.

שמרתי על פרופיל נמוך לאורך הארוחה כולה, אלא שסקרנותה של אחת החברות לפשר הימצאותי במקום לא נתנה לה מנוח. "מה אתה עושה כאן?", היא שאלה שלא בעדינות. חשבתי על תשובה חכמה אבל יצא לי: "באתי לאכול".