פרשנות: מה בדיוק המערב רוצה בלוב?

לפני מספר שבועות נראה היה כי ימיו של מועמד קדאפי בלוב ספורים. גל המחאה העממי שדילג מתוניסיה למצרים, הגיע גם לרחובות עריה של לוב. בתוך ימים איבד קדאפי את האחיזה במרבית שטחה של המדינה עליה שלט למעלה מארבעים שנה, וכאמור, נראה היה כי נפילתו היא עניין של זמן.

ואולם, לא לחינם נחשב קדאפי לוותיק בשליטים הערביים ואולי גם לערמומי שבהם. עד מהרה הוא הצליח לגייס וללכד מאחוריו את מחנה תומכיו ולצאת למתקפת נגד שעתידה היתה להשיב לידיו את השליטה במדינה. וכך, בתוך ימים בודדים השתנה כיוונה של המטוטלת וקדאפי נראה היה כמי מחזיר לעצמו את מוסרות השלטון.

כמו במהפכות האחרות שפקדו את אזורנו, העולם שוב נתפס לא מוכן ומופתע נוכח האירועים בלוב. התקווה ואולי אף הנחת העבודה של מרבית מדינות המערב היתה שהמפגינים בלוב יעשו עבורן את העבודה, יטאטאו את משטרו של קדאפי ויחסכו למנהיגי העולם את הדילמה וההתלבטות אם לגנות את קדאפי או למלא פיהם מים, ואם לפעול כדי להגן על המפגינים מפני נחת זרועו של השליט הלובי או להסתפק בגינויים מן הפה אל החוץ נוכח האלימות שבה נוקט המשטר הלובי נגד מתנגדיו.

אלא שקדאפי הצליח כאמור להפוך את הקערה על פיה וברגע האחרון ממש, לאחר שכל הסוסים נמלטו מן האורווה, החליט המערב להתגייס נגדו ולנסות לסייע למתקוממים נגד משטרו. צרפת היתה זו שדחפה להחלטה נגד קדאפי; אפשר שחיסולי חשבונות אישיים בין הנשיא הצרפתי לבין עמיתו הלובי הם שעמדו בבסיס הדחף הצרפתי לפעול בלוב. לצרפת הצטרפה גם בריטניה ושתי אלו גררו אחריהן מדינות אירופיות נוספות ואת ארצות הברית, שבעל כורחן החליטו שלא להישאר מאחור.

אבל הפזיזות והחיפזון שבה התקבלה ההחלטה לפעול בלוב מנעה גיבוש אסטרטגיה ברורה כמו גם מטרה ברורה להתערבות הזרה בענייניה של לוב. עד רגע זה לא ברור בעצם מה מבקש המערב, ובעיקר מה מבקשת צרפת להשיג בלוב. האם כל רצונה להגן על בני העם הלובי מפני שליטם, ואולי מטרתם בכלל להפיל את משטרו של קדאפי. ממילא נשאלת השאלה מדוע להתערב בלוב ולא בתימן שגם בה טובח המשטר במתנגדיו ומדוע לא להתערב גם בבחריין שאף בה מראה השליט הסוני את נחת זרועו לנתיניו השיעים. אבל לוב קרובה יותר וחשובה יותר למדינות אירופה ומכאן הלחץ לפעול בה.

ברור כי בתקיפה האווירית שמבצעים עתה כוחות האוויר של מדינות המערב אין די כדי להפיל את קדאפי. לכל היותר יש בה כדי לעכב את מתקפתו על המורדים ולפגוע מעט בכוחותיו. אבל מי שרוצה להפיל את קדאפי, יצטרך, בדיוק כמו בעיראק של סדאם, לפלוש ללוב ולכבוש אותה. קשה להניח כי לשם פניה של ארה"ב, וקשה לראות את צרפת מובילה מהלך שכזה בלא השתתפות חיילים אמריקאיים.

החשש אינו מפני קדאפי אלא ממה שעשוי להתחולל בלוב לאחר כיבושה בידי מדינות המערב. שהרי לוב אינה מדינה יציבה ואיתנה, מדינת מוסדות, כמו מצרים שבה קריסת ממשלו של חוסני מובארכ לוותה במהלך של מעבר חלק ושקט של סמכויות השלטון לצבא. מבחינה זו לוב דומה יותר לעירק שבה ניפוץ משטרו של סדאם הביא להתפוררותה של המדינה למרכיביה ולמרחץ דמים בין עדותיה. הדבר האחרון שהאמריקאים צריכים היא עירק או אפגניסטן נוספות.

בכל הפרשייה הלובית בולטת שתיקתו של העולם הערבי. קטאר הקטנה מובילה, כמו מדינות מפרץ נוספות, קו אנטי קדאפי הנעוץ ביריבות ובאיבה רבת השנים בין נסיכויות המפרץ וערב הסעודית לבין המשטר הלובי. אבל מדינות ערביות אחרות מעדיפות להישאר מן הצד. פלישה צבאית מערבית לתוככי לוב עשויה להתברר כתקדים שיכול לחזור על עצמו במקרים נוספים, למשל סוריה. ומכאן הזהירות שבה מתייחסות מדינות ערביות רבות להתערבות הצבאית הזרה בלוב. ובכלל, חזרת המערב לאזור על גבי טנקים אינה עניין פופולארי בקרב צעירי הפייסבוק הנותנים היום את הטון בעולם הערבי. זאת יודע גם מזכיר הליגה הערבית, עמרו מוסא, המתמודד בעצמו על נשיאות מצרים. ולכן העולם הערבי מגמגם ונעדר עמדה ברורה ואחידה.

וכך, סרקוזי הצרפתי, קמרון הבריטי, ואובמה הם שיחרצו את גורלו של ק'דאפי לשבט או לחסד. אבל בינתיים נראה שגם הם אינם יודעים לאן פניהם, ואפשר שהם מקוים שצעירי לוב יוציאו עבורם את הערמונים מהאש.