בסוף הרוח היפנית תנצח: רשמי ביקור בטוקיו

האג'ים מייס, תושב טוקיו, מוסכניק ואב לשלושה תלמידי בית ספר יסודי, עומד מדי בוקר בשבוע האחרון בכניסה לבית הספר, זקוף קומה ומחייך. "התרופה הטובה ביותר לפחד היא חיוך", הסביר בשיחה עם וואלה! חדשות, בעודו מברך כל ילד שמגיע בברכת "בוקר טוב", מלווה בטפיחה חברית על הילקוט.

מייס מספק דוגמה מצוינת לרוח היפנית האיתנה, שבלטה כל כח בעקבות האסון, והוא אינו היחיד. הבקרים הצוננים בפרברי טוקיו חשפו השבוע את פניו האחרות של העובד היפני - זה שאינו משתכר משכורות עתק, אינו גר במרכז טוקיו, אינו אוחז בידיו את הגאדג'ט האחרון ואינו לבוש בבגדי מעצבים.

מרתק היה לראות את בעלי העסקים הקטנים פותחים את מרכולתם מדי בוקר, משכימים קום לפני הספקים ומחכים להם בפתח החנות. נהג המסחרית שהובילה את הסחורה היה גם זה שפרק אותה לפתח החנות, ולמרבה הפלא - לפחות בעיני הישראלי המתבונן - גילו מבוגר בהרבה מהמצופה. קמטים למצחו וגופו כפוף מעט, הספק הזקן מחנה את הרכב ומעמיס הררי ארגזים בידיו ועל גבו. סוף מעשה בכוס תה ירוק, באדיבותו של בעל החנות, הצעיר ממנו בדרך כלל בעשרות שנים. זהו אות הערכה לעבודה, לגיל - ובעיקר ליעילות הרבה.

בכל רחוב בפרברי טוקיו עמד בניין מגורים לקשישים, אותו מגזר ש"מאיים" להחליש את כלכלתה של יפן בעשורים שלפנינו, לנוכח אי יעילותו בשוק התחרותי - אך כיום, נהנה אותו מגזר מתנאי מחייה שקשישים במדינות מערביות רבות יכולים רק לקנא בהם.

אותם מבוגרים יודעים להתבונן על מדינה במשבר בראייה מפוכחת: הם מאזינים לחדשות הרדיו המקומי האזנה ניתוחית, מבינים היכן יהיו שיבושי התנועה היומיים ברכבות ובאוטובוסים; מבינים שיש לקבל את הפסקות החשמל הכפויות בהבנה מלאה ומתוך הזדהות עם אחיהם בצפון הרחוק, שסופרים את מתיהם מדי בוקר.

משבר החשמל, אגב, מיתרגם גם למחסור בסוללות, בעיקר משום שיצרניות הסוללות הגדולות ממוקמות בפוקשימה. אך כל מחסור שהוא - חשמלי או אחר - אינו גורם בשום אופן לתגובת בהלה. גם המקומות שבהם השתרכו טורים ארוכים יותר או פחות - התנהלו בסדר מופתי שאפשר רק לקנא בו.

הנחישות הבטוחה ניכרת גם אצל יושיקו טאנאקא, מנהלת בית קפה קטן והצנוע בפרבר מזרחי של טוקיו, למרות הדיווחים האחרונים בתקשורת לגבי מדדי קרינה חריגים במי השתייה בעיר. "אין פחד", סיפרה הבוקר בצ'אט ברשת. "כמו בכל יום בשבוע האחרון, אני מאזינה לרדיו אחרי שפתחתי את העסק. מטוקיו אני לא זזה, כל עוד הממשלה לא סוגרת לי את העסק. צריך לתת כבוד ללקוחות הקבועים שלי, ויותר חשוב - לא להבהיל את הבת הקטנה שלי, שהופכת יותר ויותר לחוצה ככל שעוברים הימים. היא אומרת לי שנגמרו לה התוכניות בטלוויזיה והיא שוקלת נסיעה לחברה שלה בנגסאקי עד שהמצב יירגע מעט. היא לא תיסע לשם לבד. זה או איתי - או בכלל לא...".

אבל פחד עילאי אחד יש לתושבי טוקיו, שלא פוענח כראוי על ידי התקשורת הזרה. ניתוח עשרות המקומות שבהן התרחשו רעידות המשנה בימים האחרונים, על ידי תושבי העיר, מוביל לתובנה אחת: הרעידה הגדולה שתחריב את טוקיו נמצאת ממש מעבר לפינה.

"אני גר בטוקיו יותר מ-40 שנה, וכל שנה מחדש מדברים על 'רעידת האדמה הגדולה שתחריב את טוקיו", סיפר השבוע פנסיונר של הצבא האמריקאי שהתאהב ביפנית באחד ממסעותיו. הוא פותח את מפת יפן, ומראה את נקודות ההתרחשות התת קרקעית ש"סוגרות" על טוקיו אט-אט. "כל שנה מדברים, כל שנה זה לא קורה. אבל כל עוד צבא ארה"ב לא מפנה את חייליו מטוקיו - אני בוודאי שלא אתפנה".

סוד כוחם של אנשי יפן נותר כמוס. כמו כל מערכת, גם המערכת החברתית היפנית נמדדת בדיוק מקסימלי בעיתות משבר - ובמבשר הנוכחי, היא ללא ספק התבררה כאחת שיש להתקנא בה.

לא מדובר בשום אופן באנשים תמימים שהולכים פתי אחר מוצא פיה של התקשורת או המנהיגות המקומית. אנשי טוקיו, וככל הנראה גם אנשי יפן האחרים, מחזיקים במבנה נפשי יציב ומוסר עבודה עילאי, ואלו קרוב לוודאי יסייעו רבות בתקומתה של הארץ הזו, בשנים שיבואו לאחר המשבר הנוכחי.

קאנג'י הוריי, מנהל מכירות, יליד טוקיו בן 65, יודע שרוב תושבי העיר בוודאי היו רוצים לעזור הרבה יותר לנפגעים. "התשובה שלנו, מלבד תרומות", הוא אומר, "היא לחסוך בחשמל ולשמור על גישה חיובית". הוריי ויתר אנשי העסקים המבוגרים של טוקיו - כמו גם הצעירים האופנתיים של העיר - נותרו נאמנים בנשמתם לממשלת יפן. נאמנים לסדר, ליעילות, ובעיקר לרוח היפנית שיכלה כבר לפצצה הגרעינית ולאלפי רעידות האדמה הקודמות - ותוכל גם לזו הנוכחית.