ההונאה הגזענית מאחורי הקמפיין לשחרור רוצח מתועב

בחודשים האחרונים הולך ומתגבר, הולך ומתרחב, קמפיין מתועב לשחרור רוצח מתועב. אלה שמובילים ומארגנים את הקמפיין הזה, לפחות המשמעותיים מביניהם, יודעים שמדובר ברוצח המתועב או לכל הפחות אדישים לשאלת אשמתו, שכן אחרי הכול הנרצחים הם בני זוג ערבים פלסטינים, סעד וריאהם דוואבשה ובנם בן השנה וחצי עלי. הקמפיינרים מדלגים מכנס לכנס בתחפושת של מגיני זכויות אדם: הם טוענים שהאסיר המורשע, עמירם בן אוליאל, זוכה לתנאים מחפירים בכלא, וחשוב מכך, שהוא בכלל לא הרוצח, שכן ההודאה שלו, שעל בסיסה הורשע, נלקחה ממנו בעינויים. לפני שנדבר על גוף ההרשעה של בן אוליאל, עוד כמה מילים על ההונאה הגזענית הזאת.

במשך חודשים ארוכים נאספים מאות אלפי שקלים לצורך קמפיין השחרור של בן אוליאל. בתי הכנסת מוצפים בחוברות מושקעות, מודעות ענק בעיתונים, חולצות, וגיוס מומחים. מובילי הקמפיין עשו מאמצים אדירים לרתום אליהם מגיני זכויות אדם קלאסיים, ביניהם הוועד נגד עינויים, עו"ד אביגדור פלדמן ועוד. לא מעט נפלו בפח הזבל הזה.

בטור זה נכתב רבות על הקמפיין לשחרורו של רומן זדורוב (שבסופו של יום הצליח). כתבתי פה ביקורת רבה על מובילי הקמפיין הזה, בעיקר על ניסיונם להטיל את את האשמה ברצח על אומללים חפים מפשע כאילו מדובר בתוכנית ריאליטי שהם משתתפים בה ולא בחיים של אנשים, אבל לא היה לי ספק לרגע שהם, מובילי הקמפיין, באמת ובתמים סברו שזדורוב חף מפשע. בסופו של יום, גם השופטים במשפט החוזר חשבו כמוהם.

המקרה של בן אוליאל הוא אחר לגמרי. גם אם מנהיגי ומובילי הקמפיין מנסים להסתיר את דעתם, מעת לעת היא נפלטת להם. קחו לדוגמה את דבריו של הרב צבי קוסטינר, אחד הרבנים הבולטים היום בזרם החרד"לי, ראש ישיבת "מדברה כעדן" במצפה רמון, באחד הכנסים האחרונים למען בן אוליאל: "העוול פה, חבל על הזמן, ליהודי, שגם לא עשה שום דבר, אבל נניח אפילו שהוא עשה, קדימה הפוך, קדימה תקבלו אותו". המילים מדברות בעד עצמן: רצח, לא רצח, מה זה משנה. הוא, בן אוליאל, יהודי, ובני משפחת דוואבשה הם ערבים. מה הסיפור שלכם?

התפישה הזאת אינה חדשה. הגזען מאיר כהנא, אביהם הרוחני של איתמר בן גביר ולימור סון הר מלך, היה נוהג בנאומיו לשבח פגיעה בערבים חפים מפשע. במאי 1990, לאחר רצח שבעה פלסטינים על ידי עמי פופר, הוא בז באחד מנאומיו לשרי הליכוד שגינו את הרצח, וסיפר לקהל המשולהב כמה הרצח שימח אותו. מורשת כהנא הוטמעה היטב בבן גביר וחבריו. על ברוך גולדשטיין, האיש והתמונה על סלון ביתו של בן גביר כבר אין מה להוסיף. האיש השפל הזה הפך להיות גיבור לאומי, מיתוס של ממש, עבור הימין הקיצוני ומנהיגיו. לפני שנים ספורות התבדח בן גביר באזכרה של כהנא כי כבר אסור להגיד "מוות לערבים", אז נעבור ל"מוות למחבלים". אילוצים משפטיים, אתם יודעים. זו השיטה של הכהניזם - להגיע אל המטרות הגזעניות שלהם באמצעות כללי המשחק המקובלים.

הקמפיין למען שחרור בן אוליאל התבסס היטב בתוך בית המחוקקים, והגיע גם, אוי לחרפה, לחברי הכנסת מהליכוד כמו אביחי בוארון וקטי שטרית. סון הר מלך מעוצמה יהודית הפכה לכוכבת הקמפיין. "אני יודעת שהוא חף מפשע...הייתי אצל עמירם...", סיפרה באחרונה מול קהל, תוך שהיא עוצמת עיניה בחוזקה, "והצדיק הזה, הצדיק הקדוש הזה..." כשהיא מספרת על הרגלי הצניעות מעוררי ההשראה שלו; למשל, שכשהוא עובר במסדרון הכלא, אף סוהרת לא מתקרבת. "הקדושה הזאת והשמירה הזאת, וזה רק מספר מי האיש...האיש הקדוש הזה שסובל שם בשביל כל עם ישראל", אמרה סון הר מלך כשהיא נסערת על סף אקסטטית. אחר כך הסבירה שהיא פשוט "לא מאמינה למערכת המשפט". ת'כלס, מי אנחנו שנשפוט אותה על זה? לטענה הזאת יש לה גב מלא מיריב לוין, שמחה רוטמן וראש הממשלה בנימין נתניהו ובכל זאת, כשהיא אומרת שהיא לא מאמינה למערכת המשפט, בואו נבהיר למי היא מתכוונת, אולי בלי ששמה לב?

כזכור, אחד מהדגלים של לוין ורוטמן הוא שינוי שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא בית המשפט העליון. מי שנרתם כדי להפוך את התיאוריה הזאת הלכה למעשה הוא שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, שהודיע כי הוא מתמודד על התפקיד, על אף שהוא אינו ותיק השופטים. הוא האיש שלוין ורוטמן תולים בו את יהבם, הוא היחיד מבין 15 השופטים שמוכן לשבור את שיטת הסניוריטי. הוא האיש שאמור להביא את "התיקון הגדול".

ובכן, לא תאמינו, אבוי, האיש שכתב את פסק הדין של בית המשפט העליון, שדחה את הערעור על הרשעתו של בן אוליאל, הוא אלרון. לא זו אף זו, מי שהצטרף לדעתו הוא הנמסיס האולטימטיבי שלו, השופט יצחק עמית, המיועד להחליף את הנשיאה אסתר חיות לפי שיטת הסניוריטי. שני השופטים הללו שמתעבים זה את זה, ביחד עם השופט שאול שוחט (אז שופט בפועל בבית המשפט העליון), היו תמימים בדעתם כי בן אוליאל הוא הרוצח.

אלרון אכן מתחבט בפסיקתו לא מעט בשאלת קבילות ההודאות של בן אוליאל. למי שלא בקיא, בן אוליאל עונה (בשפה מכובסת עבר "חקירת צורך") בשתי חקירות. בין שתי החקירות הללו, בוצעה חקירה ללא עינויים שבה לא רק שהודה במעשה, אלא פירט בהרחבה את מעשה הרצח וסיפק פרטים מוכמנים שאפילו החוקרים לא הכירו. בפסק דינו עושה אלרון הפרדה מלאה בין השאלה העקרונית-משפטית אם לפסול את ההודאה, לבין איכות ההודאה ומשקלה. באשר לקבילות, לאחר התלבטות מסביר אלרון כי נותק הקשר בין חקירת העינויים לבין החקירה ללא עינויים (36 שעות בין שתיהן), ושנוכחותו של החוקר המענה בשחזור ללא העינויים לא באמת השפיעה על מה שהתרחש שם. למסקנה הזאת הוא מגיע לאחר שצפה בעצמו בחקירות ובשחזורים. אפשר להתפלפל ארוכות בחלק החשוב הזה של פסק הדין, אבל לענייננו הוא חשוב פחות. מדוע? ההתלבטות של אלרון בהרשעה היא לא בשאלה אם בן אוליאל רצח או לא. הוא משוכנע שהודאתו של בן אוליאל היא אותנטית ומלאה בפרטים. ההתלבטות שלו היא במשמעות המשפטית של פסיקתו. הוא חושש מפני הקלירנס שהוא נותן לפרקטיקה הזאת - "חקירות צורך", שאחריהן יבואו חקירות רגילות.

מסקרן אם מעריצת הרוצחים, סון הר מלך, קראה את הטקסט הבא של אלרון לפני ההתנהגות האקסטטית שלה כשדיברה על בן אוליאל: "בן אוליאל תיאר כי רצה לנקום את רציחת מלאכי רוזנפלד", כתב אלרון. "ופירט את התכנון שקדם לפיגוע... עוד מסר, כי הכין, בין היתר, שני בקבוקי מיץ ענבים בצבע ירוק, אותם מילא בבנזין. כאשר נשאל האם מדובר בבקבוקי פלסטיק, השיב כי מדובר בבקבוקי זכוכית. בנוסף, מסר כי הצטייד בספריי גרפיטי בצבע שחור.... בן אוליאל הרחיב כי בערב האירוע, לאחר שלא איתר את הקטין בנקודת המפגש, התקדם לעבר פאתי הכפר וקשר את חולצתו על פניו, כדי להסתירם. הוא פירט על הדרך בה צעד - כיצד עבר בין הבתים, חצה מטע זיתים ופסע בתוך הכפר עד אשר איתר בתים אותם החליט להצית. בן אוליאל הסביר כי בחר להצית בתים אלו, ולא בתים הנמצאים בקצה הכפר, כדי 'שיהיה יותר הרתעה'". כל המידע הזה תאם אחת לאחת את הראיות שנמצאו בשטח.

"בן אוליאל הכיר פרטי חקירה מוכמנים", הסביר אלרון, "כגון את הרכב שחנה בסמוך לכניסה לבתים וצבעו; את מאפייני החלונות דרכם נזרקו בקבוקי התבערה; זיהוי החלון שדרכו נזרק בקבוק התבערה לבית משפחת דוואבשה; האופן בו בקבוק תבערה זה התנפץ על סורגי החלון כך שרק חלקו חדר לתוך הבית; מאפייני בקבוקי התבערה עצמם …מאפיינים נוספים המייחדים את האירוע...לאחר מכן, סיפר כי קפץ מעל חומת בטון והסתובב...עד שמצא חלון פתוח שהיה 'חלון הזזה ימין שמאלה'... בשלב זה, הסביר כיצד הכין את בקבוקי התבערה, ולצורך כך התרחק 'טיפה' שמאלה מהחלון; הניח את הבקבוקים על הרצפה ופתח אותם; ודחף בעזרת 'מקל או משהו' את הסמרטוטים לתוך הבקבוקים... בן אוליאל ידע לתאר כי ריסס את המילה 'נקמה' מצד שמאל של החלון וכתובת נוספת - 'יחי המלך המשיח' - על חומה מצדו הימני של החלון. אז סיפר כיצד פתח את החלון, הדליק את בקבוק התבערה וזרק אותו פנימה..... המשיך וסיפר, כי בהגיעו לבית משפחת דוואבשה ניגש לחלון וניסה לפתוח אותו. משחלון זה לא נפתח, ניסה לפתוח חלון אחר - עד אשר הגיע לחלון השלישי ש'כאילו הוא היה פתוח, רק היה רשת כאילו נגד גוקים כזה'". את כל המידע המדיויק הזה איש לא אמר לו להגיד, איש לא השתיל בפיו.

הנה המחשה אחת לשלל הפרטים המוכמנים שניתנו על ידי בן אוליאל. בספרו "ואנקמה" על הטרור היהודי, כותב עמיתי רועי שרון: "מיגל (חוקר השב"כ, ב"ק) וקצין המשטרה ארז אמויאל העידו כי לא ידעו כלל על אותה רשת נגד יתושים לפני שבן אוליאל תיאר אותה, משום שהיא התכלתה כמעט לחלוטין בשריפה. לאחר שבן אוליאל מסר את הפרט הזה בוצעה הגדלה לתמונה שצולמה בזירת הרצח. בהגדלה ניתן היה להבחין בבירור בשרידי אותה רשת. בנוסף בתמונה היה ניתן לראות כי החלון אכן הוסט משמאל לימין".

אלרון כותב כי היכן שפרטים מסוימים לא היו זכורים לבן אוליאל, הוא אמר זאת לחוקריו. "בן אוליאל חזר על הודאה זו, מספר פעמים... בן אוליאל תיאר דברים שנקלטו בחושיו, וסיפר את שאירע ברצף, ללא היסוס של ממש ולפי סדר כרונולוגי. לא אחת, הוסיף פרטים ונתונים מבלי שנשאל עליהם", כתב אלרון.

זהו אם כן הצדיק הגדול של סון הר מלך, בן גביר, פייגלין, קוסטינר, דב ליאור, ושאר הרבנים, העסקנים והפוליטקאים שנרתמו לקמפיין הבזוי הזה. אבל מה הפלא? שאלתי לפני כן אם סון הר מלך קראה את הטקסט של אלרון לפני שכינתה את בן אוליאל "צדיק קדוש". ת'כלס? סביר מאוד שכן. הקבוצה הפוליטית, שהיא חברה בה, מעריצה את רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין, וממשיכה את דרכו של מעודד מעשי הרצח, מאיר כהנא. לכן, לא אתפלא אם דווקא ההיפך הוא הנכון - קריאת פסק הדין של אלרון שמבהיר באופן חד משמעי שבן אוליאל הוא הרוצח, הוא הוא שגורם לה לאקסטזה, הוא זה שגורם לה לכנות אותו: "הצדיק הקדוש", ולא האפשרות המומצאת שהאיש חף מפשע.