כסף או פצצה? הדילמה שמאיימת לחלק את איראן

החגיגות והחיוכים של נשיא איראן חסן רוחאני פסקו פחות או יותר עם נחיתתו בשדה התעופה של טהראן בשובו מארצות הברית. לצד מאות תומכים של "מדיניות החיוכים", המתינו במקום גם עשרות צעירים, תומכי הזרם השמרני באיראן, שהשליכו לעברו נעליים וביצים כדי למחות על מגמת הפתיחות שגילה כלפי המערב ויותר מכך, על שיחת הטלפון שניהל רוחאני עם עמיתו האמריקני ברק אובמה. אמנם ביום שלישי הביע הפרלמנט האיראני אמון ברוחאני וכ-230 מתוך כ-290 חברי המג'לס חתמו על עצומה המשבחת את הנשיא, אך לצד דברי השבח נשמעו גם לא מעט מילות ביקורת, בעיקר סביב "שיחת הטלפון ההיסטורית", שאותה ניהל רוחאני עם אובמה בדרך לשדה התעופה בניו יורק. יו"ר הפלרמנט עלי לריג'אני לדוגמה, חילק מחמאות לרוחאני אך התעלם במתכוון מהשיחה עם אובמה. אלא שמעבר למחאה ציבורית מצומצמת ודיון כזה או אחר בפרלמנט, את רוחאני צריכה להטריד הצהרתו הפומבית יוצאת הדופן של מפקד "משמרות המהפכה", הגנרל מוחמד עלי ג'עפרי, הנחשב לאחד האנשים החזקים ביותר במדינה מבחינה פוליטית, כלכלית וביטחונית וקרוב מאוד למנהיג הרוחני עלי חמינאי. דווקא ג'עפרי הבהיר לנשיא הנבחר של איראן כי היה צריך לסרב לקבל את שיחת הטלפון של אובמה.

ניתן לשער שלא היה קל לרוחאני לומר "לא" לשיחת טלפון שכזו. יממה לפני כן סירב לפגוש את עמיתו האמריקני. שר החוץ שלו, מוחמד ג'וואד זריף, סיפר כי הבית הלבן ניסה חמש פעמים לקשר בין השניים עד שהשיחה התקיימה. ייתכן שרוחאני האמין וחשב ששיחה שכזו היא בגדר צעד חיובי ונכון במסגרת ניסיונותיו להקל על הסנקציות נגד איראן. הבעיה שעמה הוא מתמודד היא שמבית יש לא מעט אישים, ובכלל זה ראשי "משמרות המהפכה", שבוחנים כל צעד שלו בחשש רב ובחשדנות. עבורם, אפילו "מדיניות החיוכים" שהתקבלה בישראל בספקנות רבה, מוגזמת ועתידה לפגוע במאמצי הגרעין של איראן. ואכן, בחלוף יומיים משובו של רוחאני למולדת, כבר נשמעו הוא ואנשיו זהירים יותר באשר למשא ומתן על תכנית הגרעין ובעיקר נחרצים באשר לסירובם התקיף לעצור את העשרת האורניום בשטח איראן.

למתבונן הישראלי או המערבי הממוצע, נדמה שהביקורת מבית נגד רוחאני נועדה לשרת את מטרות המשטר. מעין הצגה גדולה תחת תיאטרון האייתוללות. אולם הדברים רחוקים מלהיות פשוטים כל כך. באיראן יש כיום זרם מתון, פרגמטי, שרוחאני הוא אחד מנציגיו הנאמנים, ורוצה לסיים את הסנקציות הכלכליות אפילו במחיר של ויתורים מסוימים בתכנית הגרעין. חלק מאנשי הדת תומכים במדיניות הזו של רוחאני, כמו מוחמד תאקי רחבאר, מפוסקי ההלכה השיעים החשובים באיספאהן. רחבאר כתב בעיתון איראני כי "הסיסמה 'מוות לאמריקה' אינה מופיעה בקוראן", ברמזו לכך שאפשר לנרמל את היחסים עם ארה"ב. גם כמה פרשנים פוליטיים באיראן גיבו את המגמה החדשה. סאדק זיבקאלאם כתב כי "אלה התומכים באיבה כלפי ארה"ב, כבר אינם יכולים לעצור את השיפור ביחסים בין שתי המדינות... המשימה של השמרנים הופכת להיות קשה יותר והם אינם מצליחים לשכנע שהאיבה לאמריקה הכרחית".

אולם הזרם הזה עדיין לא הצליח לשנות מדיניות ומסתפק בינתיים בהצהרות. הוא אמנם נהנה מתמיכה גדולה וגדלה בציבור ובקרב חלק מהפוליטיקאים, אך האליטה השלטונית של אנשי הדת המרכזיים ו"משמרות המהפכה" זהירה הרבה יותר ביחסה לקשר עם המערב, ובוודאי בכל הנוגע לפשרה גרעינית. המנהיג הרוחני עלי חמינאי, נזהר בינתיים מלהביע תמיכה גלויה בצעדי ההיפתחות של רוחאני. ובכל מקרה, צריך לומר, גם רוחאני ואנשיו מבהירים בכל הזדמנות אפשרית שאין בכוונתם להסכים לעצור את העשרת האורניום או לסגור את פרויקט הגרעין של איראן.

מכאן אולי הקושי להבין את מאמר המערכת שפרסם ה"ניו יורק טיימס" מיד לאחר נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. "זה יכול להיות הרה אסון אם נתניהו ותומכיו בקונגרס ילקו בעיוורון וינפחו את האיום בשל חוסר האמון שלהם כלפי איראן, יחסמו את ניסיונו של הנשיא אובמה לנצל את החלון הדיפלומטי החדש ויחבלו בסיכוי הטוב ביותר לכונן יחסים חדשים מאז שהמהפכה האיראנית שלחה את יחסי איראן-ארה"ב להקפאה עמוקה", כתב ה"ניו יורק טיימס". והנה, בן רגע בעצם, נמצאה הסיבה לאסון פוטנציאלי לישראל וארה"ב. לא החתירה הברורה של איראן להגיע לפצצה גרעינית, אלא נתניהו ש"ילקה בעיוורון" ו"ינפח את האיום". בחינה של פעולות איראן בעשור האחרון בכל הקשור לתכנית הגרעין שלה, מעלה חשד כבר שבמקרה הזה, לא נתניהו הוא שלקה בעיוורון.

רוב המנהיגים במדינות ערב נשמעו השבוע זהירים, אפילו זהירים מאוד, בכל הנוגע להפשרה ביחסי ארה"ב ואיראן. לרגע נדמה היה אפילו שחלקם תיאמו עמדות עם ישראל. לכמה מהמדינות הללו, כמו סעודיה, כווית, בחריין ואיחוד האמירויות יש סיבות טובות מאוד לגלות חוסר אמון כלפי האסטרטגיה התקשורתית החדשה של טהראן. עבורן, לא רק איראן גרעינית מהווה איום, אלא גם המאמצים המתמשכים של שליחי "משמרות המהפכה" לעודד חוסר יציבות בקרב הקבוצות השיעיות המתגוררות במדינות אלה, מהווים מקור לדאגה מתמדת. אולם לעת עתה לפחות העדיפו שלא לתקוף ישירות את רוחאני או את הנשיא אובמה על שיחת הטלפון שקיים עם עמיתו האיראני.

שר החוץ של בחריין לדוגמה, השייח' ח'אלד בן אחמד בן מוחמד אל-ח'ליפה, אמר השבוע בראיון לעיתון "אל-חיאת" הלונדוני, כי שר החוץ האמריקני ג'ון קרי יידע את מדינות "מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ", כי ארה"ב לא תצעד צעד אחד הקשור למפרץ, ללא התייעצות עם בעלות בריתה באזור. לדבריו, השינוי היחיד שנראה עד כה מכיוון איראן הוא בהצהרות והנאומים. אולם אם הדבר יוביל לשינוי מעשי וליציבות, "הרי שנשמח על כך". נראה שרוב מנהיגי מדינות ערב הסוניות מעדיפים להמתין ל-15 בחודש, לפתיחת השיחות בז'נבה, כדי לבחון אם האיראנים מנסים שוב למשוך זמן, או שמא הפעם בכוונתם להגיע עם הצעה של ממש, שתסלול את הדרך להסכם עם הקהילה הבינלאומית על פרויקט הגרעין.

גם מזכ"ל ארגון מדינות שיתוף הפעולה האסלאמי, אכמל אוג'לו, אחד הארגונים החשובים ביותר בעולם המוסלמי, אמר כי מוקדם מדי לדבר על אופטימיות באשר לפתרון נושא הגרעין האיראני. אוג'לו שנכח השבוע בדיוני העצרת הכללית בניו יורק, התייחס גם למשבר בסוריה והסביר שהדרך עוד ארוכה גם לפתרון המשבר שם. הביקורת של אוג'לו כלפי הקהילה הבינלאומית, ואולי כלפי וושינגטון בעיקר, נגעה בהתמקדות של ההסכם בין מוסקבה ו-וושינגטון, בנושא הנשק הכימי של המשטר בלבד. ואכן, לסוריה הגיע השבוע הצוות שאמור לפקח על פירוק המשטר מהנשק הכימי שברשותו, אולם בינתיים ההרג חסר האבחנה נמשך ללא הפרעה וללא התייחסות כמעט של העולם.

לפי הדיווחים האחרונים מסוריה, מספר ההרוגים שם חצה את קו ה-115,000 בני אדם. במקביל, הלחימה בין פלגי האופוזיציה השונים מאיימת להחליש את היכולת הצבאית של "צבא סוריה החופשי" ושל מתנגדי בשאר אסד. אם בחודש שעבר התנהלו קרבות קשים בין כמה "גדודים" המזוהים עם "האחים המוסלמים", לבין תומכי "אל-קאעדה", בעיקר באזור אעזאז הסמוך לגבול עם טורקיה, הרי שהשבוע נרשמה הסלמה גם בלחימה בין שתי הקבוצות המרכזיות המזוהות עם אל-קאעדה: "המדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם", ו"ג'בהת א-נוסרה". אלה האחרונים, חברו לאחרונה לעוד תשע קבוצות איסלאמיסטיות אחרות וחתמו על הסכם שיתוף פעולה שמטרתו להביא להקמת מדינה מוסלמית בסוריה. ההסכם נועד גם לבודד את ארגון "המדינה האסלאמית בעיראק וא-שאם" (ראשי התיבות בערבית הם "דאעש"). אולם בינתיים חיילי "דאעש", שרובם הגיעו מעיראק וממדינות אחרות, ממשיכים בשלהם. הם הפרו את הפסקת האש באזור אעזאז, ניהלו קרבות מול אנשי "צבא סוריה החופשי" שם (קרב שהסתיים ב-20 הרוגים משני הצדדים) ובעיר רקה, בזזו מפקדות של קבוצות אופוזיציה אחרות, כמו "גדוד נכדי השליח" (או הנביא).

לטענת חיילי האופוזיציה המתונה יותר, "דאעש" משתלט על אזורים שכבר שוחררו מידי המשטר ומנצל את הנוכחות הדלילה של לוחמי "צבא סוריה החופשי" שעסוקים בלחימה באזורים אחרים. לטענתם, "דאעש" נוקט טרור והפחדה כדי לכפות על תושבי האזורים שעליהם השתלטו, את האידיאולוגיה שלהם. בכרוז שפורסם השבוע, הודיע אחד הגדודים ב"צבא סוריה החופשי", כי "דאעש", משרת את בשאר אסד. הגדוד המכונה "סופת הצפון", כתב בעמוד הפייסבוק שלו, ש"כשם שהפכנו את אעזאז לבית קברות לטנקים והחיילים של בשאר אל-אסד, כך נהפוך אותה לבית קברות לחיילי 'דאעש'".

לא נראה שלאנשי "דאעש" יש לעת עתה כוונה להשתלט על כל שטח סוריה, לפחות לא בטווח הזמן המיידי. אולם הם חותרים להרחבת הטריטוריה שבשליטתם כדי לאפשר להם גישה נרחבת ככל האפשר למאגרי למזון ומוצרי לחימה. מכאן ההתמקדות שלהם באזורי הגבול עם עיראק וטורקיה. בנוסף, עסוק הארגון בהקמת מערכת חינוכית חדשה בסוריה, ב"אזורים המשוחררים", במקום זו שפסקה כמעט לחלוטין מלפעול. בעוד שהארגונים האחרים כבר הצליחו בכמה ערים להחזיר את הילדים ובני הנוער הסורים למסגרת לימודית שבה הם לומדים אנגלית ומתמטיקה (אך לא היסטוריה וגיאוגרפיה מאחר שכל ספרי הלימוד בנושאים אלה נכתבו על ידי אנשי המשטר של בשאר ונועדו להנציח את מנהיגותו), "דאעש" מלמד בבתי הספר שלו שריעה ואיסלאם בלבד. הארגון גם קיבל אחריות השבוע על פיצוצן של 12 מכוניות תופת ברחבי בגדד, שגרמו למותם של 25 בני אדם, במסגרת מלחמת הסונה נגד השיעה בעיראק. ובעימות הזה, הפנים-איסלאמי, נראה שהמילה האחרונה עדיין רחוקה מלהיאמר.

הליגה הערבית – טורים קודמים:
הרג החיילים הביא את אבו מאזן לחדש המלחמה בחמאס
בזכות פוטין: אסד יחביא את הנשק הכימי, וימשיך לטבוח
מזרח תיכון חדש-ישן: אילו מגמות התחזקו באזורנו?