נידאל עאמר, בן 42, שרצח את סמל תומר חזן ביום שישי שעבר, לא היה כנראה "העיפרון המחודד ביותר בקלמר". הוא אמנם הצליח לפתות את חזן להתלוות אליו ביום שישי בבוקר לאזור שערי תקווה ומשם להגיע לאזור מבודד ליד הכפר סניריא ואז רצח אותו. אך אופן התנהגותו מאותו שלב ועד למעצרו בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר (בלילה שבין שישי לשבת) העיד על חובבנות יתרה בלשון המעטה. לא היה בידיו כלי נשק "קונבנציונלי", שיכול היה להעיד על תכנון קפדני ומדוקדק. הוא נפטר מהגופה לאחר שהשליך אותה לבור מים ואז חזר לבית אביו הישן, שמרוחק מגדר ההפרדה כ-40 מטרים בלבד. הוא לא נהג כפי שהיה מצופה מפעיל טרור "קלאסי". כך לא נהגו בעבר בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה אותם מבוקשים מסוכנים שצה"ל והשב"כ רדפו אחריהם.
עאמר לא טרח להסתתר או להימלט, לטשטש את עקבותיו ולהיפטר מכל מה שיאפשר מעקב אחריו. ההפך הוא הנכון; עאמר, שעבד מגיל 17 בישראל, כפי שסיפר אביו עבדאללה ביום ראשון, עשה את הדבר האחרון שניתן היה לשער שיעשה רוצח באותה נקודה. הוא פשוט הלך לישון בחדרון קטן בבית המשפחה. ללוחמי הימ"מ שסגרו על מתחם החמולה בכר, נדרשו כמה עשרות שניות בלבד של נסיעה כדי להגיע מההתנחלות שערי תקווה למקום. לרגע אחד עוד קיננה תקווה מסוימת שעאמר מחזיק בחזן כבן ערובה ומשום כך נבחר צוות של היחידה ללוחמה בטרור לפשוט על המתחם. אלא שלמרבה הצער, חזן כבר לא היה בין החיים. עאמר הסגיר את עצמו מיד, ללא התנגדות. שבעה מאחיו נעצרו כדי לנסות להבין אם הרצח נעשה בהסכמתם, בידיעתם ותוך שיתוף פעולה מצדם. אביהם, מטבע הדברים, מכחיש בתוקף את החשדות הללו. הוא טוען שהיה יורה בבנו אם היה יכול, אך סביר להניח שהחשש שלו מהריסת בית המשפחה או מענישת בניו האחרים, הביאה אותו לתגובה הקיצונית הזו.
החקירה הראשונית של עאמר הותירה לא מעט סימני שאלה. מדוע הגיע חזן עם עאמר לאזור הסמוך לשערי תקווה? כיצד הצליח עאמר לפתות את החייל? האם היה כאן גורם פלילי כפי שנרמז או לאו? כיצד רצח עאמר את חזן? לא היו ברשותו אקדח או סכין. מדוע בחר הרוצח ללכת לישון בבית משפחתו בכפר בית אמין במקום לנסות ולהימלט על נפשו? מה בדיוק עבר בראשו של המחבל, האם באמת חשב שיוכל לנהל מו"מ לשחרור אחיו נור א-דין, מהכלא הישראלי כנגד גופתו של החייל, כפי שנטען בתקשורת הישראלית? הטענה הזו אינה וודאית בשלב הזה. זו גרסה ראשונית בלבד שייתכן ונמסרה על ידי הרוצח כדיי לשוות למעשיו גוון לאומני "פטריוטי" .
הגורמים המופקדים על החקירה נזהרים מלקבוע מה היה המניע של עאמר לרצח. אך אותה רמיזה שהודלפה בכלי התקשורת, הספיקה כדי שהעיתונות הישראלית כמעט כולה, תמהר לאמץ אותה ובכדי לעורר מהומה רבה בקרב הפוליטיקאים בישראל. מקהלה של שרים וחברי כנסת מהחוגים הימניים של הליכוד ואנשי "הבית היהודי", תקפו את ההחלטה לשחרר את האסירים הפלסטיניים במסגרת המו"מ המדיני בין ישראל והרשות. נפתלי בנט, ישראל כץ, אורי אריאל ואחרים, כולם הסבירו ששחרור האסירים מעודד את הטרור. שבעה מהם אפילו הגדילו לעשות ושלחו מכתב לראש הממשלה בדרישה להפסיק את השחרור. השרים חלילה לא טרחו לחכות לממצאים הסופיים שיציגו את מסקנות החקירה. הם גם לא הסבירו מה הקשר בין שחרור אסירים במו"מ לבין הריגתם של שני חיילי צה"ל ז"ל. ויתרה מכך, אף אחד מהשרים לא קם והתפטר מתפקידו כמחאה על ההחלטה הנוראית של ממשלת ישראל שלטענתם רק מעודדת טרור ורציחות. בשלב הזה הם הסתפקו בראיונות או באמירות שצוטטו בהרחבה בתקשורת וזכו בעוד כמה דקות של תהילה.
גם פיגוע הירי בסמוך למערת המכפלה, שבו נהרג סמ"ר גל קובי, לוחם גבעתי, אינו מסוג "הפיגועים הקלאסיים". ירייה אחת בודדת, שפגעה במדויק בקובי, לא אפיינה בעבר התקפות ירי בחברון או מחוצה לה. לרוב המחבלים היו יורים כמה כדורים או צרור לעבר היעד. כאן נראה דפוס שונה. הפגיעה המדויקת כל כך, מעוררת חשד כי זו פעולתו של צלף מיומן. אלא שבעבר כבר בוצעו פיגועי ירי שבהם עלה חשד של צלפים מיומנים, כמו וואדי חרמייה שמצפון לרמאללה, במארס 2002, שבו נהרגו עשרה ישראלים, חשד שהתגלה כלא נכון. אחת הסברות שהועלו אז הייתה שהפיגוע בוצע על ידי צלף של האיי.אר.איי. רק שנתיים וחצי לאחר מכן, נעצר היורה, תאיר חמאד, מהכפר הסמוך סילוואד שהתאמן לבד כמה חודשים ברובה מאוזר ישן שהיה ברשותו והתפוצץ בידיו במהלך הפיגוע.
על אף הסמיכות של הרצח של תומר חזן לזה של גל קובי, קשה להבחין ב"גל טרור" שממשמש ובא מהגדה. בשנת 2012 לא היו הרוגים בפיגועים ביהודה ושומרון ובשנה הזו כבר נרשמו שלושה הרוגים ישראלים. אך בשלב הזה, הפיגועים הללו בחברון, בצומת תפוח ובבית אמין נראים יותר כפעולתם של בודדים, עצמאים, מאשר של רשתות טרור מאורגנות ומסודרות. הדפוס החדש יחסית של פיגועים מסוג זה, שמבוצעים ביוזמה מקומית ולא על ידי תשתית טרור, מייצרים בעיה למערכת הביטחון. נכון שאין כאן יד מכוונת.
אולם דווקא היעדרה של תשתית ברורה מקשה על ההתחקות אחר אותם מחבלים פוטנציאליים. במובנים רבים, איתורם של פעילי הטרור מהזן החדש הופך להיות למשימה קשה הרבה יותר, מחט בערימת שחת, מאשר איתור פעילים מוכרים. הם אינם נשענים על סייעני טרור ידועים ומצליחים פעמים רבות להשיג באופן עצמאי את אמצעי הלחימה שלהם. לעיתים הם מסתפקים בנשק קר כמו סכין כדי להוציא לפועל פיגוע קטלני (ראה מקרה צומת תפוח באפריל שעבר). בניגוד לרבי המחבלים והמוחות הרצחניים של תשתיות חמאס בשנים הקשות של האינתיפאדה השנייה, הם אינם ניחנים בתחכום רב. את חלקם אפשר לתאר כחובבנים, או אפילו כלא מבריקים במיוחד. ועדיין, הם מצליחים לפגוע ולהרוג ישראלים ולייצר עוד ועוד התראות שמדרישות מאמץ מיוחד מצד מערכת הביטחון כדי לסכלן.
העמדה של הרשות הפלסטינית ביחס לפיגועים האחרונים לא הייתה חד משמעית, לפחות עד יום שלישי. יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) שנפגש באותו יום עם הנשיא האמריקני ברק אובמה בשולי העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק, נמנע במשך כמעט שלושה ימים מלגנות בתקשורת את הריגת החיילים חזן וקובי. ביום שני הוא נפגש עם נציגים של הארגונים היהודים בארה"ב ואמר כי לפלסטינים אין ציפיות גבוהות משיחות המו"מ המתנהלות מול ישראל, בעיקר לנוכח הבנייה בהתנחלויות. כמה ממשתתפי הפגישה צייצו בחשבון הטוויטר שלהם כי עבאס גינה את הפיגועים האחרונים ודרש גם מישראל לגנות את הריגת ארבעה פלסטינים בחודש האחרון. אולם לגינוי הזה, באופן תמוה כמעט, לא היה אזכור בכלי התקשורת הפלסטיניים, הרשמיים והלא רשמיים.
רק למחרת פרסם אבו מאזן הודעה המגנה במפורש את הפיגועים. בינתיים, אחד מראשי הפתח, עבאס זכי, שאינו ידוע כאוהד גדול של אבו מאזן , כבר האשים את הישראלים באחריות להתרחשויות בשטח והוסיף ש"החיילים הישראלים נהרגו בשעה שהיו על אדמה פלסטינית ובאו לטבוח בפלסטינים". זכי אינו נחשב היום למנהיג פופולרי במיוחד או בעל השפעה על הציבור הפלסטיני. ובכל זאת ההשתהות של אבו מאזן לנוכח הפיגועים שחררה את הנצרה אצל פוליטיקאים פלסטינים דרג ב' שהשמיעו הצהרות מסיתות ומתלהמות.
ועדיין, הפעולות שנוקטת הרשות הפלסטינית בשטח, מעידות על מגמה הפוכה, של ניסיון למנוע כל כוונה להבעיר את האזור. מיד לאחר הפיגועים, החלו מנגנוני הביטחון בגל מעצרים בקרב פעילי חמאס, חלקם כנראה בהקשר של רצח תומר חזן. כך לדוגמה דיווח השבוע חמאס כי כוחות הביטחון של הרשות עצרו ארבעה פעילים של הארגון וחקרו שלושה אחרים. בין העצורים שלושה מתושבי הכפר סניריא שבסמוך אליו נרצח חזן. בנוסף נעצר פעיל מרכזי בחמאס ביציאה מאחד המסגדים במחנה הפליטים בלטה. במילים אחרות, הרשות הפלסטינית והפתח נוקטים בטון מתלהם, לעיתים מסית נגד ישראל ובאותה נשימה עוצרים את כל מי שעלול לרצות בהסלמה מולה. הבעיה כאן מזכירה את הקושי של הצד הישראלי: המנגנונים עוצרים כמעט באוטומט את מי שקשור לחמאס או לג'יהאד האסלאמי. אולם כאמור, המפגעים הפוטנציאליים החדשים, לא קשורים בהכרח לארגונים הללו.
חמאס מצדו מנסה כל הזמן להמשיך ולייצר הסלמה בגדה המערבית. השבוע כתב אחד מראשי הארגון, מוסא אבו מרזוק, בעמוד הפייסבוק שלו כי "אנו נמצאים ערב אינתיפאדה שלישית". אבו מרזוק, כמו רבים מחבריו, יודעים ומבינים שהתיאור הזה אינו מדויק. אך בכל מקרה אי שקט בגדה ישרת את מטרותיהם ולכך הם חותרים. מצבו של החמאס בגדה ובעזה קשה והוא נעדר הנהגה פוליטית או צבאית. משאביו הכלכליים הולכים ומתדלדלים בין היתר בשל הפגיעה בהכנסות שהיו לו בעבר מענף המנהרות ברפיח. בכיריו מוחזקים בבתי הכלא של הרשות הפלסטינית ושל ישראל בעוד ברצועה, הם נצורים ומנועים מלצאת למצרים בשל החלטת השלטונות בקהיר. מכאן גם ניתן להבין את המאמץ הניכר של חמאס לנסות ולחטוף חיילים ואזרחים ישראלים בגדה. אם יצליח לבצע פיגוע שכזה, שיוביל להסלמה ומן הסתם גם לעצירת המו"מ מצד ישראל, יצליח להביך את הרשות הפלסטינית ויחזיר את הארגון למרכז הבמה.