המאמר הזה עוסק בקריסתה של הפרדיגמה שבנה אהרן ברק במשך עשרות שנים: פרדיגמה שלפיה עוד ועוד כוח עובר מן הציבור ונבחריו אל המשפטנים והשופטים. האירוע הזה, בעיניי, הסתיים. השאלה איננה עוד אם הפרדיגמה תקרוס, אלא כיצד תיראה המערכת שתבוא אחריה. ולכן חשוב להיערך לכך מוקדם, באופן מסודר וחוקתי, לפני שההתנגשות בין המוסדות הנבחרים לבין המערכת המשפטית תגרום נזק שיהיה כבר קטסטרופלי.
אהרן ברק הניח כאן תשתיות למשטר מסוג חדש, משטר יוריסטוקרטי. משטר שבו הריבון הוא השופט, כי הריבון הוא מי שיש לו את המילה האחרונה על כל דבר, ובישראל, מבחינה משפטית, רק לשופט יש את המילה האחרונה. הוא עומד מעל העם.
ברק נכנס בסערה לבית המשפט העליון בשנת 1978. במהלך 28 שנות כהונתו בעליון הוא ביצע שני מהלכים גדולים. הראשון התרחש בשנות השמונים, אז הוא העביר באופן מסיבי כוחות מהכנסת ומהממשלה אל בית המשפט, וזאת באמצעות מחיקת הדרישה לזכות עמידה, הקביעה שהכול שפיט, והפיכת עילת הסבירות מעילה הדורשת התערבות שיפוטית רק במקרים של "אבסורד מוחלט", להתערבות במקרים שבהם ברק חושב שהאיזון איננו מדויק. והשימוש המרכזי בעילת הסבירות היה לצורך חסימת מינויים, כך שלא יערערו על מבנה הכוח שבנה.
השני התרחש בשנת 1995, כשברק לקח את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והפך אותו למסמך חוקתי מלא, תוך התעלמות ברורה מכוונת מנסחיו, ולאחר מכן הוסיף לתוכו זכויות שהכנסת לא רצתה להגן עליהן, והפך את כל התקדימים הקודמים בנוגע לחוקי היסוד על פניהם, תוך קביעתו שחוקי היסוד הם כבר עכשיו, ובניגוד להחלטת הררי המפורסמת משנת 1950, חלק מהחוקה.
ניתן היה לצפות שהיורש שלו ייקח את בית המשפט לנקודה מאוזנת יותר, אבל ברק כתש את השופט גרוניס שניסה לאתגר אותו; ובכנס מפורסם של לשכת עורכי הדין כתש גם את השופט דנציגר, שיצא נגד אותה הלכת אפרופים, שיצרה אי-ודאות מוחלטת בדיני החוזים.
ולכן ברק חסם בגופו את מינויה של פרופ' רות גביזון, נשיאת האגודה לזכויות האזרח, שהתנגדה לאקטיביזם השיפוטי, כי "יש לה אג'נדה", והוביל לכך שמי שימונה לעליון במקומה הוא הפעיל הפוליטי במפלגת העבודה, עו"ד חנן מלצר. ככה זה כשהכול נשאר בפמיליה.
ואז, לאחר פרישתו של ברק, העליון נכנס לסחרור. חיות הרחיבה את כוחו של בג"ץ גם לפסילת חוקי היסוד עצמם, ועמית הוביל את המערכת לריקבון מוחלט, למצב שבו בית המשפט פועל כצד ברור במאבק פוליטי על שליטה, עושה מניפולציות שקופות בקביעת הרכבים כדי להבטיח תוצאה פוליטית, מנצל לרעה את כוחו כמי שיש לו את המילה האחרונה על כל דבר, מאיים על הפקידות אם יעזו להמרות את פיו ולציית לממשלה הנבחרת בישראל, חוסם כל מינוי שלא נראה לו, וממציא משפט חוקתי ממוחו הקודח, ללא כל בסיס מקובל בתורת המשפט או במשפט של מדינות דמוקרטיות מערביות.
אנו חיים כיום בעידן של פוסט-משפט, שבו המשפט הוא מה שעמית או בהרב-מיארה חושבים. ולכן ח"כ אפרת רייטן דייקה כשאמרה ש"היועמ"שית היא החוק". ככה זה בעידן שבו השופטים והמשפטנים מנצלים את כוחם כדי לכפות את דעתם על העם כ"חוק" של המדינה שחייבים לציית לו.
בספרו המצוין "האירוע הסתיים: כך מענישה ההיסטוריה את ההולכים בתלם" מדגים יהונתן אדירי קריסה של אימפריות בשל "הליכה בתלם", בשל הקושי לזהות מראש את "קריסת הפרדיגמה" המדעית, הפוליטית, הצבאית או התרבותית.
אהרן ברק שינה את הפרדיגמה השלטונית לפני קרוב לחמישים שנה, והפך את ישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית לדמוקרטיה חוקתית, ואז באה חיות, ולאחר מכן עמית, והפכו את ישראל מדמוקרטיה חוקתית ליוריסטוקרטיה עריצה.
וזה מצב לא יציב. וזה מצב שלא יכול להחזיק לאורך זמן. כי העם לא יקבל את הדיכוי הזה יותר. זה יחזיק עוד שנה, עוד שנתיים, אבל לא למעלה מזה. ולא ברור כלל מה ה-endgame של ההגמוניה הישנה, שנלחמת לשמר מבנה כוח מושחת ולא דמוקרטי ונראית כמי שנלחמת על זמן במלחמה שהיא אבודה מראש.
לאחר הבחירות, המנהיג הנבחר של עם ישראל נדרש להסדיר את הטרללת המשפטית שבה אנו נתונים. אין מדינה דמוקרטית אחת על גבי כדור הארץ שיש לה מערכת משפטית כה מופרעת ואנטי-דמוקרטית.
וההסדר צריך להיות כזה שמשלים את המפעל החוקתי באמצעות חוק יסוד: החקיקה, שמשריין את חוקי היסוד מפני שינויים תכופים המבוססים על פוליטיקה יום-יומית, ולצד זאת מחזיר את הכוח הריבוני לעם באמצעות הקמת בית משפט חוקתי, ששופטיו נבחרים, כמו בכל מדינה דמוקרטית מערבית שבה לבית המשפט יש סמכות לפסול חוקים, על ידי נציגי העם בכנסת, ברוב מיוחס או בהסדר אחר.
ברק, חיות ועמית - האירוע הסתיים. עם ישראל לא יסכים לחיות יותר תחת דיכוי יוריסטוקרטי. וכעת אנו נדרשים למצוא את "החלוץ", בלשונו של אדירי, שיבקיע את הדרך להסדרה חוקתית הוגנת שמגינה על האינטרסים של כל הקבוצות החברתיות בישראל.