אתמול הציג שמחה רוטמן את תוכנית "שחרור הסתימה" ביוריסטוקרטיה הישראלית. היה בה הכול מכל: התגברות, פסילת חוק ברוב מיוחס, פיצול סמכויות היועמ"ש, הגבלת זכות העמידה ועוד. לנוכח התוכנית קשה היה שלא להיזכר בינואר 2023, אז הושקה הרפורמה המשפטית: היעדים היו בשמיים, חזיתות נפתחו לכל הכיוונים, והתוצאה הייתה כמעט אפס הישגים חוקתיים בשטח.
למה הרפורמה נכשלה? היו לכך כמה סיבות: התנהלות יהירה של יוזמיה; הצעות קיצוניות שאינן עומדות בסטנדרטים חוקתיים השוואתיים; תגובה יהירה וקיצונית מצד היוריסטוקרטיה הישראלית כלפי הממשלה; כישלונה הצפוי של הממשלה במקרה של ניסיון שלא לציית לפסקי הדין של העליון; והכוח הלא-פורמלי העצום ששרשראות האליטות בישראל מחזיקות בו.
אבל נדמה לי שהסיבה המרכזית לכישלון הרפורמה קשורה למרחק שאליו היו מוכנים חלק ממתנגדיה ללכת. יריב לוין אמר בעבר שהוא ציפה להתנגדות חריפה. נדמה שהוא לא ציפה לכך שהמאבק יעבור מן הכנסת, הרחוב והתקשורת אל המקום הרגיש ביותר במדינה: כשירותו של צה"ל.
"זו לא סרבנות - אלא הפסקת התנדבות", נאמר אז שוב ושוב. ייתכן שזה נכון במובן הטכני לגבי חלק מהמילואימניקים. אבל המונח "סרבנות" בכלל מחמיץ את הסיפור.
סרבנות מצפונית היא בדרך כלל מעשה אישי: אדם אומר למפקדו שאינו מסוגל לבצע פעולה מטעמי מצפון, ומוכן לשלם את המחיר. אני פציפיסט ולכן איני יכול לשרת; אני מתנגד לכיבוש ולכן איני מוכן לשרת בשטחים; אני מתנגד לפינוי יישובים ולכן איני יכול להשתתף בפינוי.
"אנחנו הפתרון של המדינה, לא הממשלה"
אבל מה שקרה ב-2023 היה שונה. זו הייתה פעולה קולקטיבית ומאורגנת, שבמסגרתה ביקשו אנשי מילואים להשתמש בכשירות הצבאית כמנוף לחץ על ממשלה נבחרת כדי לגרום לה לשנות מדיניות. במובן המוסדי, זה כבר קרוב הרבה יותר למרד פוליטי מאשר לסרבנות מצפונית.
אל"מ במיל' נוף ארז אמר זאת במפורש בריאיון ללוסי אהריש ב-1 באוקטובר 2023, שישה ימים לפני הטבח: המטרה, לדבריו, הייתה לגרום לחיל האוויר "לא לחזור לתפקוד מלא" כדי "ליצור לחץ על מקבלי החלטות". הוא אף תיאר את המהלך כ"אקדח האחרון" שנותר בידי המוחים כדי להשפיע על מקבלי ההחלטות.
מושכל יסוד בדמוקרטיה ובמשפט החוקתי הוא שכל אזרח רשאי להפגין ולנהל נגד ממשלה נבחרת מאבק ציבורי חסר רחמים. אבל שימוש בכוח צבאי כדי לסחוט פוליטית ממשלה חוצה קווים אדומים בכל דמוקרטיה. זה כבר לא מאבק דמוקרטי לגיטימי, אלא מרד לכל דבר ועניין.
קשה למצוא מקרים דומים בהיסטוריה של הדמוקרטיות המערביות. שתי דוגמאות מאז מלחמת העולם השנייה הן אלה: ב-1949, במה שכונה בארצות הברית "מרד האדמירלים", בכירי הצי יצאו בפומבי נגד מדיניות הביטחון של ממשל טרומן. ראש המבצעים הימיים, האדמירל לואיס דנפלד, הודח, והוויכוח הוצג במפורש גם כשאלה של שליטה אזרחית בצבא. ב-1961 נחצה בצרפת קו חמור לאין שיעור, כאשר גנרלים ניסו לבצע הפיכה נגד מדיניות דה-גול באלג'יריה. בשני המקרים הדרג המדיני הגיב בחריפות והבהיר לדרג הצבאי את מקומו.
בישראל, ראש הממשלה נתניהו דפק על השולחן וקרא לבכירי הצבא לפעול בתקיפות נגד המרד. אבל הוא נענה, בעיניי, בהתנהגות פסיבית ומכילה מצד הגנרלים, שחלקם התנגדו לרפורמה וגילו הבנה כלפי המוחים.
בהקשר זה זכורה גם אמירתו של קובי ריכטר, איש ההון ומראשי המחאה: "הכוח הביטחוני הוא אנחנו, המוחים, והכוח הכלכלי הוא אנחנו - אנחנו הפתרון של המדינה, לא הממשלה". אחר כך הוסיף: "אין שום דרך בעולם שהם מנצחים אותנו". מיטוט הצבא היה אחד הכלים לכפות את עמדתו, ואת עמדת הפלג הקנאי בהגמוניה הישנה, על כלל עם ישראל - ויהיה המחיר אשר יהיה.
וחמאס עקב אחר הדברים. מסמכים שנתפסו בעזה הראו שהמודיעין של חמאס ניתח כבר בקיץ 2023 את הפגיעה האפשרית בלכידות ובכשירות הישראלית.
את המשבר החוקתי צריך לפתור באסטרטגיה שונה
וב-7 באוקטובר חיל האוויר לא היה אפקטיבי במשך שעות ארוכות. וב-7 באוקטובר נטבחו כ-1,200 בני אדם. וב-7 באוקטובר היה צורך לבצע הליך מזורז להשבת כשירות לחלק מאנשי המילואים שאיבדו אותה בתקופת המחאה.
אבל בין אם המחאה תרמה באופן ישיר לכשל בתפקוד חיל האוויר ב-7 באוקטובר ובין אם לאו, הלקח החשוב הוא שאסור בשום צורה שהיא במדינה דמוקרטית לשחק בחייהם של אזרחי המדינה ולאיים בפגיעה בכשירות הצבאית כדי להכריע מחלוקת חוקתית. כי ברגע שממשלה יודעת ששינוי מדיניות עלול להיענות באיום מאורגן על תפקוד מערכים ביטחוניים, הריבונות הדמוקרטית נפגעת עוד לפני שמטוס אחד נשאר על הקרקע.
זה הלקח המרכזי מכישלון הרפורמה של 2023. יוזמיה חשבו שהם מנהלים מאבק על סעיפים בחוק יסוד. בפועל הם נקלעו למאבק על השאלה העמוקה הרבה יותר: מי מחזיק בכוח האחרון במדינה; ועד כמה, בעיניי, אנשי ההגמוניה הישנה היו מוכנים לסכן את חיי האזרחים כדי לשמור על מוקדי הכוח המצויים בשליטתם.
את המשבר החוקתי צריך לפתור באסטרטגיה שונה, ולא לעשות עוד מאותו דבר שנוסה ונכשל בממשלה היוצאת. נדרשת פעולה אמיצה להשלמת המפעל החוקתי באמצעות חקיקת שני חוקי יסוד: חוק יסוד: החקיקה, שיסדיר את הליכי כינון חוקי היסוד ותיקון החוקה ברוב מיוחס ובארבע קריאות; וחוק יסוד: בית משפט חוקתי, שיפקיע את כל הכוחות הפוליטיים מבית המשפט העליון ויעבירם, כמקובל במדינות רבות באירופה, לבית משפט חוקתי ששופטיו נבחרים על ידי נציגי העם בהסדרי הסכמה בפרלמנט.
כי צריך לעשות הכול כדי ששוב לא ימוטטו כאן את הצבא; וכדי שישראל תוכל להפנות את האנרגיות היצירתיות שלה כלפי חוץ ולבסס את מעמדה כמעצמה אזורית, במקום להשקיע אנרגיות במאבקים פנימיים שלא יצליחו להכריע אף צד.
פרופ' משה כהן אליה הוא מומחה למשפט חוקתי; מייסד "מסד הארץ - מכון המחקר של עם ישראל".