יום כיפור בלי צום נשמע כמעט כמו סתירה פנימית. במשך יממה מדינה שלמה משנה קצב, הכבישים מתרוקנים ממכוניות, בתי הכנסת מתמלאים ומיליוני יהודים בישראל ובעולם נמנעים מאוכל ומשתייה. גם רבים מאלה שאינם שומרי מצוות מתייחסים ליום הזה אחרת מכל מועד אחר בלוח השנה.
אבל יום הכיפורים שאנחנו מכירים היום הוא תוצאה של תהליך ארוך, וחלקים ממנו נראים שונים מאוד ממה שמתואר בתורה.
התורה אמנם מצווה "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", אבל אינה אומרת במפורש "צומו". חמשת העינויים שאנחנו מכירים כיום - איסור אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור ויחסי מין - הם הפירוש ההלכתי שניתן בהמשך לאותו ציווי.
ובעיקר, במרכז יום הכיפורים המקראי לא עמד האדם הפרטי שמתפלל על חטאיו.
הדמות הראשית הייתה הכהן הגדול, והאירוע המרכזי היה טקס ארוך ומורכב שנועד לטהר את המשכן, ובהמשך את בית המקדש.
פרופ' ברוך יעקב שוורץ מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית מסביר שבמקרא הכפרה אינה מושגת בראש ובראשונה באמצעות השביתה ממלאכה או עינוי הגוף. היא מתרחשת באמצעות עבודת הכהן הגדול.
אחרי פירוט הטקס בויקרא ט"ז נאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם".
כלומר, הציבור מתענה ושובת ממלאכה בזמן שהכהן מבצע את הכפרה.
דם, קטורת ושעיר שנשלח למדבר
טקס יום הכיפורים בויקרא ט"ז הוא מהחריגים והמפורטים ביותר בתורה.
הכהן הגדול רחץ את גופו, החליף בגדים, הקריב פר, העלה קטורת ונכנס לקודש הקודשים - המקום שאליו נאסר כמעט לחלוטין להיכנס בשאר ימות השנה.
בהמשך הוא ערך הגרלה בין שני תיישים (שעירים בלשון המקרא). אחד הוקרב, ואילו השני נשלח חי למדבר "לעזאזל", לאחר שהכהן סמך עליו את ידיו והתוודה על עוונות בני ישראל.
דם הקורבנות הותז בקודש הקודשים ועל המזבח.
הטקס נראה היום כמעט זר ליהדות המוכרת לנו, אבל ההיגיון שמאחוריו ברור יותר כשמבינים את תפיסת הטומאה בעולם הכוהני: חטאי בני האדם אינם פוגעים רק בהם. הם כביכול מצטברים ומזהמים גם את המרחב הקדוש שבו האל שוכן.
פעם בשנה היה צריך "לנקות" אותו.
זו גם הסיבה שעד היום, בתפילת מוסף של יום כיפור, המתפללים עוברים שוב על סדר עבודת הכהן הגדול. המקדש כבר איננו כמעט אלפיים שנה, אבל הטקס ממשיך להתקיים במילים.
בימי בית המקדש השני הכהן הגדול היה מוקד היום. המונים הגיעו לצפות בעבודתו ולהמתין ליציאתו בשלום מקודש הקודשים, שנחשבה לסימן טוב.
אבל במקביל התרחש ביום הכיפורים משהו שנראה כיום כמעט בלתי נתפס.
בנות ירושלים יצאו לרקוד.
כן, ביום כיפור יצאו לרקוד בכרמים
המשנה קובעת: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים". האמרה הזו של רבן שמעון בן גמליאל מופיעה בסיום משנה תענית, ומציינת את ט"ו באב ויום הכיפורים כימים הטובים והשמחים ביותר בעם ישראל.
מיד אחר כך היא מספרת שבנות ירושלים יצאו לבושות לבן אל הכרמים, רקדו וקראו לצעירים שבאו לצפות בהן לבחור לעצמם בת זוג: "בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך".
אפשר כמעט לדמיין את האירוע ההפוך לחלוטין מיום הכיפורים הישראלי המוכר: צעירים וצעירות, בגדים לבנים, כרמים ושידוכים.
אבל אין כאן הוכחה שפעם יום הכיפורים היה יום של אכילה וחגיגות ורק בשלב מאוחר החליט מישהו להפוך אותו לצום. אותה מסורת רבנית שמספרת על הריקודים מכירה היטב גם את איסורי היום.
ההבדל הוא במשמעות הרגשית.
יום הכיפורים לא נתפס רק כיום קודר של פחד ועונש. אם זה היום שבו האדם מתנקה מחטאיו וזוכה להתחלה חדשה, יש בו גם סיבה לשמחה.
המסורת קשרה את היום גם לחטא העגל. לפי החשבון המסורתי, משה ירד מהר סיני בי"ז בתמוז, ראה את עגל הזהב ושבר את הלוחות. לאחר תקופה נוספת של תפילה ובקשת מחילה הוא עלה שוב להר, ובי' בתשרי ירד עם הלוחות השניים לאחר שהעם זכה לסליחה.
מכאן נולד הרעיון שיום הכיפורים הראשון היה היום שבו נסלח לישראל על חטא העגל.
אלא שהחיבור הזה הוא מסורת מאוחרת יותר. התורה עצמה אינה אומרת שי' בתשרי הוא היום שבו ירד משה עם הלוחות השניים, ואינה מסבירה את יום הכיפורים באמצעות חטא העגל.
וכאן מתחילה תעלומה הרבה יותר גדולה.
אם יום כיפור כל כך חשוב - למה כמעט לא שומעים עליו בתנ"ך?
התורה מזכירה את יום הכיפורים בכמה מקומות. ויקרא ט"ז מפרט את טקס הכפרה, ויקרא כ"ג ובמדבר כ"ט קובעים את המועד בי' בחודש השביעי ומצווים על עינוי הנפש והשביתה ממלאכה. בויקרא כ"ה מוזכר יום הכיפורים גם כמועד שבו תוקעים בשופר בשנת היובל.
אבל מחוץ לחוקים האלה, יום הכיפורים כמעט נעלם מהסיפור המקראי.
וזה מוזר.
בספר מלכים מתוארת חנוכת בית המקדש של שלמה סביב חג הסוכות. החגיגות נמשכות תקופה ארוכה, אבל הכתוב אינו עוצר לספר על יום הכיפורים שאמור היה לחול באמצען.
בספר יחזקאל מופיעה תוכנית עתידית לטיהור המקדש, עם טקסים בראשית ניסן ובראשית החודש השביעי, אך בלי הטקס השנתי של י' בתשרי כפי שאנחנו מכירים אותו.
גם כשספרי עזרא ונחמיה מתארים בפירוט את חידוש החיים הדתיים בירושלים בחודש תשרי, הסיפור עובר מראש החודש אל ההכנות לסוכות בלי תיאור ברור של יום הכיפורים ביניהם.
בדיוק כאן מתחיל הוויכוח המחקרי.
יש חוקרים שסבורים שהשתיקות האלה מעידות שיום הכיפורים, לפחות במתכונת שנמצאת כיום בתורה, התגבש בשלב מאוחר יחסית - אולי בתקופה הפרסית שלאחר שיבת ציון.
זו אינה מסקנה מוסכמת. העובדה שסיפור מסוים אינו מזכיר חג אינה מוכיחה שהחג לא התקיים, וגם התיארוך של שכבות שונות בספר ויקרא שנוי מאוד במחלוקת.
אבל הטקס עצמו מספק עוד רמז מעניין.
למה טקס יהודי נשמע כל כך מוכר מבבל?
הטקס של ויקרא ט"ז חריג מאוד בתוך המקרא, אבל הרעיון של טיהור מקדש באמצעות קורבן ממש לא היה חריג במזרח הקדום.
טקסי טיהור דומים מוכרים מתרבויות קדומות באבלה ובאוגרית. בבבל התקיים במסגרת חג השנה החדשה טקס לטיהור המקדש שבו נעשה שימוש בכבש ובדמו.
והשם שלו היה מסקרן במיוחד: כֻּפֻּרֻ.
הדמיון למילה העברית "כיפור" ברור, והוא נובע מאותו עולם לשוני שמי שבו התפתחו השפות השמיות הקדומות.
זה לא אומר שמישהו בבבל המציא את יום הכיפורים ויהודים פשוט העתיקו אותו. העולם הדתי של המזרח הקדום היה מלא בטקסי טיהור, קורבנות והעברת טומאה, וישראל הקדומה הייתה חלק מהמרחב הזה.
אבל דווקא בתוך הדמיון נמצאים גם ההבדלים.
במסורות אחרות טקסים כאלה עשויים היו לסלק כוח רע, שד או זיהום מאגי. בויקרא, לעומת זאת, הטומאה נוצרת בגלל בני האדם והחטאים שלהם, והאל עצמו מצווה כיצד להסיר אותה.
ויש מי שהציעו שטקס הטיהור הזה קיבל מקום קבוע בלוח השנה בעקבות אירוע קיצוני במיוחד - רצח שבוצע בתוך בית המקדש.
האח שרצח את אחיו בתוך בית המקדש
זו אחת התיאוריות המסקרנות - וגם הספקולטיביות יותר - בניסיון להסביר את התגבשות יום הכיפורים.
הסיפור מתחיל בתקופה הפרסית.
בספר נחמיה מסופר שאחד מבניו של הכהן הגדול יהוידע נישא לבתו של סנבלט החורוני, מושל שומרון ויריבו הגדול של נחמיה. נחמיה ראה בנישואים האלה הפרה של מדיניות ההיבדלות שקידם וגירש את בן הכוהן מירושלים.
מאות שנים לאחר מכן מספר יוסף בן מתתיהו על סכסוך נוסף במשפחת הכהונה. לפי התיאור שלו, שני אחים - יוחנן וישוע - נאבקו על הכהונה הגדולה, וישוע זכה לתמיכתו של בגוהי, המושל הפרסי.
העימות הסתיים בצורה קיצונית: יוחנן רצח את אחיו בתוך בית המקדש.
כשבגוהי שמע על הרצח הוא הגיע למקדש וביקש להיכנס. הכוהנים ניסו לעצור אותו בטענה שנוכחותו של גוי תטמא את המקום.
בגוהי השיב להם בשאלה עוקצנית: כיצד הוא יכול להיות טמא יותר מאדם שרצח בתוך המקדש?
אם האירוע אכן התרחש כפי שיוסף בן מתתיהו מספר, הוא הציב בפני הכוהנים בעיה קשה במיוחד. המקום הקדוש ביותר נטמא ברצח שביצע הכוהן הגדול עצמו.
חוקר היהדות והבלשן אילון גלעד הציע בעבר שחילול כזה יכול היה להוליד צורך בטקס טיהור יוצא דופן, ושייתכן שהטקס של ויקרא ט"ז קיבל את צורתו או את מקומו בלוח השנה על רקע אותו משבר.
הוא אף הצביע על פרט ספרותי מסקרן: ויקרא ט"ז נפתח במילים "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" - סיפור על שני אחים כוהנים שמתו במשכן - בעוד האירוע המאוחר יותר עוסק בכוהן שרצח את אחיו בבית המקדש.
זו הקבלה מפתה, אבל חשוב להבהיר: אין לנו מסמך שאומר שיוחנן הנהיג את יום הכיפורים בעקבות הרצח. מדובר בשחזור אפשרי של האירועים, לא בעובדה היסטורית מוכחת.
יש בכל זאת פרט שמעניק לסיפור קצת יותר קרקע היסטורית.
מכתבים בני 2,400 שנה מאמתים חלק מהדמויות
באי יב שבדרום מצרים התקיימה בתקופה הפרסית קהילה יהודית עם מקדש משלה.
בין הפפירוסים שנמצאו שם השתמרו מכתבים משנת 408 לפני הספירה, שבהם יהודים מקומיים מבקשים סיוע בשיקום המקדש שלהם.
במכתבים מופיעים שמותיהם של בגוהי, מושל יהודה, ושל יוחנן הכוהן הגדול בירושלים - שתי דמויות שמופיעות גם בסיפור של יוסף בן מתתיהו.
המכתבים אינם מאשרים שהרצח אכן התרחש, ובוודאי אינם קושרים אותו לייסוד יום הכיפורים. אבל הם מראים שיוסף הכיר לפחות דמויות היסטוריות אמיתיות מן התקופה.
התקופה הזו חשובה גם מסיבה נוספת.
בשלב מסוים נפרדו המסורות היהודיות והשומרוניות, והמקדש בהר גריזים הפך למרכז פולחני מתחרה לזה שבירושלים. למרות הפיצול, גם השומרונים מציינים עד היום את יום הכיפורים וצמים בו.
יש חוקרים הרואים בכך רמז לכך שעיקרי המועד כבר היו מוכרים לפני שהקרע בין שתי הקהילות נעשה עמוק ובלתי הפיך.
אבל גם אם לא נדע לעולם מי בדיוק "המציא" את יום הכיפורים ומתי, אנחנו כן יודעים שבתקופת בית שני הוא כבר היה מוכר היטב כיום של עינוי וצום.
אז מתי התחלנו לצום?
כאן חשוב להפריד בין שתי שאלות שונות.
התורה אינה משתמשת במילה "צום" בציווי על יום הכיפורים. היא דורשת "עינוי נפש", ולא מסבירה בדיוק מה פירוש הביטוי.
אבל כבר בתקופת בית שני קיימות עדויות ברורות לכך שהיהודים פירשו אותו כהימנעות מאוכל ומשתייה. יום הכיפורים אף יכול היה להיקרא בפשטות "הצום".
לכן אי אפשר לומר שהצום הומצא רק אחרי חורבן בית המקדש או לאחר מרד בר כוכבא.
מה שכן השתנה אחרי החורבן בשנת 70 לספירה היה **כל מרכז הכובד של היום**.
עד אז עמד במרכז הכהן הגדול. הוא נכנס לקודש הקודשים, הקריב, התיז דם, שלח את השעיר והיה האחראי לטיהור המקדש והעם.
ואז המקדש נחרב.
לא היה עוד קודש קודשים. לא היה מזבח. לא היה שעיר לעזאזל. ולא היה כהן גדול שיכול לבצע את הפעולה שעליה בנוי כמעט כל ויקרא ט"ז.
היהדות הייתה חייבת להמציא מחדש את הדרך שבה מציינים את היום.
במסורת הרבנית עבר הדגש בהדרגה מן המקדש אל האדם: וידוי, תשובה, תפילה ועינוי הגוף. המשנה במסכת יומא כבר מונה את חמשת האיסורים המוכרים - אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
גם הטקס המקדשי לא נעלם לגמרי. במקום לבצע אותו, התחילו לספר אותו. עד היום המתפללים משחזרים במוסף את עבודת הכהן הגדול לפרטי פרטים.
וכך השתנה יום הכיפורים בלי להפסיק להיות יום הכיפורים.
מיום שבמרכזו עומד כהן אחד שמטהר מקדש באמצעות דם, קטורת ושני שעירים, הוא הפך ליום שבו כל אדם נדרש לעמוד מול עצמו.
הריקודים בכרמים נעלמו. המקדש נעלם. הכהן הגדול נעלם וגם השעיר לעזאזל כבר אינו נשלח למדבר.
הצום, התפילה והרעיון שאפשר פעם בשנה לעצור הכול, לבקש סליחה ולהתחיל מחדש - הם שנשארו.