במשך שנים החור באוזון היה כמעט שם נרדף לאסון סביבתי. עוד לפני שמשבר האקלים וההתחממות הגלובלית השתלטו על הכותרות, הזהירו אותנו מפני שכבת ההגנה של כדור הארץ שהולכת ונאכלת מעל הראש שלנו. החור באוזון הופיע שוב ושוב במהדורות החדשות, בקמפיינים סביבתיים ואפילו בשירים של אריאל זילבר, והאצבע המאשימה הופנתה בין היתר אל גזי CFC ששימשו במקררים, במזגנים ובתרסיסים.
והעולם באמת עשה משהו. גזים שפגעו באוזון הוצאו בהדרגה משימוש, יצרני תרסיסים עברו לחומרי הנעה אחרים ולמשאבות מכניות, וב-1987 נחתם פרוטוקול מונטריאול - ההסכם הבינלאומי שהפך מאז לאחת ההצלחות הסביבתיות הגדולות בהיסטוריה. עם השנים גם הטון השתנה: במקום אזהרות אפוקליפטיות החלו להגיע כותרות על התאוששות שכבת האוזון, על חורים קטנים וקצרי חיים יותר ועל כך שהנזק, לאט מאוד, מתחיל להתהפך.
ואז האנושות פחות או יותר המשיכה הלאה לבעיה הסביבתית הבאה.
אבל החודש החור באוזון חזר להזכיר שהוא עדיין כאן - ובגדול. אחרי שבאוגוסט הוא התפתח בקצב שנחשב רגיל לעונה והשתרע על כ-15 מיליון קמ"ר, בתוך פחות משבועיים הוא התרחב במהירות. ב-12 בספטמבר כבר הגיע שטחו לכ-25 מיליון קמ"ר - כ-5 מיליון קמ"ר מעל הממוצע לתקופה הזו של השנה - והתחזיות הצביעו על אפשרות שהוא עוד יגדל.
אז האם אחת ההצלחות הסביבתיות הגדולות של האנושות מתחילה להתפרק? לא בדיוק. אבל כדי להבין איך שכבת האוזון יכולה להיות בתהליך החלמה ובאותו זמן להיפער מעל אנטארקטיקה חור עצום, צריך להבין קודם משהו שהכותרות האופטימיות של השנים האחרונות קצת השכיחו: החור באוזון מעולם לא באמת נעלם.
אם האוזון מחלים, איך הגענו שוב ל-25 מיליון קמ"ר?
רוב האנושות חיה תחת ההנחה שהחור באוזון כבר נעלם והבעיה הזו מאחורינו, אבל הוא לא.
החור באוזון מעל אנטארקטיקה נפתח מחדש כמעט בכל שנה במהלך האביב של חצי הכדור הדרומי. אחר כך, עם שינוי התנאים באטמוספרה, הוא מצטמצם ולבסוף נסגר שוב.
גם המונח "חור" מעט מטעה. לא מדובר בחור ממשי בשמיים, אלא באזור שבו ריכוז האוזון יורד לרמות נמוכות במיוחד. שכבת האוזון חשובה משום שהיא סופגת חלק גדול מקרינת ה-UV המזיקה של השמש, שחשיפה מוגברת אליה מעלה בין היתר את הסיכון לסרטן העור ולפגיעה בעיניים.
בשנים האחרונות התקבלו דווקא סימנים מעודדים. החורים היו בחלק מהמקרים קטנים יותר וקצרי חיים יותר, וההערכות המדעיות הצביעו על כך ששכבת האוזון נמצאת בתהליך התאוששות איטי.
אלא שבתחילת ספטמבר השנה משהו השתנה.
אז למה הוא גדל פתאום כל כך?
לפי המדענים משירות ניטור האטמוספרה של קופרניקוס, אחד הגורמים המרכזיים הוא ירידה חדה בטמפרטורות בסטרטוספרה שמעל אנטארקטיקה.
הקור הקיצוני מאפשר היווצרות של עננים סטרטוספריים קוטביים. על גבי העננים האלה מתרחשות תגובות כימיות שהופכות תרכובות המכילות כלור וברום לפעילות במיוחד, וכאשר אור השמש חוזר לאזור לאחר החורף האנטארקטי - הן מתחילות לפרק מולקולות אוזון במהירות.
וזה בדיוק מה שהופך את החור באוזון לכל כך הפכפך: גם כאשר הכמות הכוללת של החומרים המזיקים הולכת ופוחתת, מזג האוויר והתנאים בסטרטוספרה יכולים לגרום לכך שבשנה מסוימת הוא יהיה קטן יחסית - ובשנה אחרת יתנפח במהירות לעשרות מיליוני קילומטרים רבועים.
השטח הנוכחי, כ-25 מיליון קמ"ר, עדיין אינו שיא. בעבר נמדדו חורים שהתקרבו ל-30 מיליון קמ"ר.
אז ההחלמה נכשלה?
כרגע אין לכך סימן.
הסיבה המרכזית להתאוששות שכבת האוזון היא פרוטוקול מונטריאול מ-1987, שבמסגרתו מדינות העולם החלו להוציא משימוש חומרים שפגעו באוזון, ובהם גזי CFC ששימשו במשך שנים במקררים, מזגנים ומכלי תרסיס.
המהלך נחשב לאחד משיתופי הפעולה הסביבתיים המוצלחים בהיסטוריה, וכמעט כל החומרים המרכזיים שפגעו בשכבת האוזון הוצאו בהדרגה משימוש.
הבעיה היא שהם לא נעלמים מהאטמוספרה בן לילה. חלקם נשארים שם במשך עשרות שנים, ולכן גם כיום קיימים מספיק כלור וברום כדי לגרום להרס משמעותי של אוזון כאשר התנאים מתאימים.
התחזיות ארוכות הטווח עדיין מעריכות שאם המדיניות הנוכחית תימשך, שכבת האוזון ברוב העולם תחזור לרמות של 1980 בסביבות 2040. מעל אנטארקטיקה התהליך צפוי להיות איטי בהרבה ולהימשך עד אמצע שנות ה-60 של המאה.
כך שהחור הענק של ספטמבר לא אומר שההחלמה נעצרה - אבל הוא בהחלט מזכיר שהבעיה שחשבנו שכבר השארנו מאחור עדיין נמצאת מעל הראש שלנו.