מחיאות הכפיים במשך לא פחות מעשרים וחמש דקות לכבודם של יובל אברהם ורחל שור בפסטיבל ונציה על סרטם "נז"א" מלמדות על שינויי עומק שמתרחשים בשמאל הישראלי.
אם בעבר השמאל הישראלי היה ציוני וסוציאליסטי, מבית היוצר של בן-גוריון, יובל אברהם הוא הביטוי המזוקק של השמאל החדש: הפוסט-לאומי, ובחלקו אף אנטי-ציוני. זהו שמאל שמעמיד במרכז את סבלו של האויב הרבה יותר מאשר את כאבו של עמו; שמאל שמבקש לפרק חלק מיתרונה הצבאי, הטכנולוגי והמדיני של ישראל בשם תיקון העוול של העם הפלשתיני המדוכא.
וכך בסרט "נז"א", השבעה באוקטובר נמצא בעיקר כרקע למלחמה. הטבח של כ-1,200 מבני עמנו, האונס, הרצח, החטיפות וגרירת הגופות לעזה למצהלות ההמון אינם עומדים במרכז הסיפור שהוא בוחר לספר. במרכז עומד נז"א (נזק אגבי) ובעיקר הנזק שאנחנו גורמים לצד "החלש".
השמאל הווקי מיומן במשחקי מילים. נזק "אגבי" הופך לרצח "מכוון". שימוש בטכנולוגיה שנועד לאתר מטרות הופך למכונת רצח; וישראל אינה נלחמת אלא מוצגת כמערכת שמייצרת הרג. הסרט מעלים את התמונה המלאה, מגמד את ההקשר של השבעה באוקטובר, מתמקד בסבל של עם אחר, ומתעלם מכך שחמאס הקים תשתיות צבאיות בתוך ומתחת למרחבים אזרחיים, ובכך הגדיל את הסיכון לנזק אגבי והכביד על חופש הפעולה של צה"ל.
אברהם איננו חייב לייצר מסמך מאוזן, וזו זכותו כיוצר. אבל כאשר מבין כל זוויות המלחמה אתה בוחר שוב ושוב בזווית שבה ישראל היא הנאשם והפלשתיני הוא הקורבן, הבחירה עצמה מלמדת משהו על מרכז הכובד הערכי שלך.
וזה גם סיפורו של השמאל הישראלי. פעם השמאל היה בן-גוריון: ציוני עד לשד עצמותיו, שהאמין בריבונות יהודית, בכוח צבאי, בקיבוץ גלויות, בממלכתיות וגם בצדק חברתי. אחריו הגיע דור אהרן ברק. ברק לא היה מנהיג מפלגתי, אבל במשך שלושה עשורים הוא היה עבור חלקים רחבים בשמאל הישראלי הרבה יותר משופט: הוא העניק להם שפה של זכויות, סבירות, מידתיות, "ציבור נאור" ובית משפט כמוסד שמתקן את הפוליטיקה. השבוע ימלאו לו אמנם תשעים, והשפעתו עדיין עצומה, אבל ברור שאנחנו בשלהי עידן ברק.
אנו עדים לעוד שלב בעידן של חילוף הדורות: מבן-גוריון, שהאמין שהעם היהודי צריך מדינה חזקה; לברק, שהאמין שהמדינה צריכה להיות מרוסנת בידי משפט וזכויות, כפי שנקבעות על ידי האליטות המשפטיות הליברליות; ליובל אברהם, שמרכז הכובד המוסרי שלו נמצא במבט הבינלאומי על ישראל. זהו מעבר מלאומיות ציונית לליברליזם משפטי, ומשם לפוסט-לאומיות, ולווק גלובליסטי.
לא במקרה הקהל החשוב נמצא באירופה. שם, בפסטיבלים, באוניברסיטאות ובעיתונים הגדולים, מקבלים את האשרור (validation) שאתה בצד הנכון של ההיסטוריה. "נז"א" הופק בידי "הגרדיאן" הבריטי וJW Films , וסרטו הקודם של אברהם, "אין ארץ אחרת", היה קו-פרודוקציה פלשתינית-נורווגית שקיבלה גם תמיכה ממכון הקולנוע הנורווגי. זהו אקו-סיסטם של כסף, הכרה, פרסים ומעמד בינלאומי, שמתגמל שפה מסוימת מאוד על ישראל.
ומחיאות כפיים בפסטיבל אינן מצפן מוסרי. ב-1940 הוקרן בוונציה גם סרט התעמולה האנטישמי "היהודי זיס", והתקבל בהתלהבות ובמחיאות כפיים. לכן זו טעות לחשוב שמחיאות כפיים של אליטה תרבותית הן הוכחה לצדק.
בסקר JPPI מיולי 2026, 66 אחוזים מן היהודים בישראל מיקמו את עצמם באחת מקטגוריות הימין, ורק 19 אחוזים באחת מקטגוריות השמאל. זה לא משום שישראלים הפסיקו להאמין בזכויות אדם, בשוויון או ברווחה. זה משום שחלקים הולכים וגדלים בשמאל הפכו את הלאומיות היהודית למשהו שצריך להתנצל עליו. ואת זה הישראלים, בוודאי אחרי השבעה באוקטובר, אינם מוכנים לקבל.
אהרן ברק היה האדמו"ר האינטלקטואלי של השמאל המשפטי. עכשיו, בשלהי עידן ברק, השמאל מחפש סמכות מוסרית חדשה. יובל אברהם, זוכה האוסקר, יקיר הפסטיבלים, המדבר בשפה שהאליטות הגלובליסטיות מבינות ומתגמלות, מייצג את הפרוטוטייפ המתאים לתפקיד הזה כמעט באופן מושלם.
וכך חילופי הדורות הושלמו: מבן-גוריון שבנה מדינה, לברק שריסן אותה, ליובל אברהם שמעמיד אותה על ספסל הנאשמים.